לא מתחייבת
מה שיבוא
פוסטים אחרונים
- "בריאליטי הזה, המתמודדים הם אנחנו": פוסט מטלטל 25/10/11
- מה שמותר למלכה 25/10/10
- אמא שלי נזכרת 1/5/10
- בת 16 הייתי 8/1/10
- שובו של פו הדב 19/10/09
- קטע שאמא שלי כתבה לכבוד פגישת כיתה 16/10/09
ארכיון
"בעצם, הכל מסתכם בעודף מידע על עצמנו"
"בעצם, הכל מסתכם בעודף מידע על עצמנו. פעם יכולנו להתעלם זה מזה. יכולת להיאחז באשליות שלך. אבל היום, בגלל אמצעי התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, העולם נעשה גלוי יותר מדי. המהפכה הגדולה של התקופה המודרנית היא ההתגלות הפתאומית והמסנוורת של העולם. במשך שלושים השנים האחרונות למדנו על עצמנו יותר משלמדנו במשך אלפי שנים. וזה טראומטי. כשאתה גומר לשנן לעצמך 'זה לא אני אשם, אלא הנאצים, אלא הקמבודים אלא..'. אני לא יודע מי, אתה תופס שמדובר בנו. תמיד, בכל מקום, בנו בעצמנו. ומכאן רגש האשמה. (...) באופן בלתי-נמנע נעשינו יותר ויותר גלויים לעיני עצמנו. לפתע הועמדנו באכזריות באור המלא ומה שרואים הוא לא כל-כך יפה. בעיקר אני חושש מהתהליך של אובדן הרגישות, מהתגברות הקשיחות על הרגישות, או מחיסולה על-ידי ההתעלמות ממנה."
הציטוט הנ"ל נכתב לפני כמעט 30 שנה.
(אמיל אז'אר, "חרדתו של המלך סלומון", מצרפתית: אביטל ענבר, עם עובד 1980) |
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם זו מה"נוסטלגיה"-סימון סיניורה-גם היא משם !
אני לא אוהבת להתרפק על העבר, ובכל זאת מתגעגעת לימים שבהם בלעתי ספרים ללא הפרעת SMS וללא הצורך הכפיתי לבדוק מה קורה , ושקעתי לתוך עולמות מרתקים שהעשירו את חיי.
הדמיון עבד שעות נוספות. כדי להשלים את הדמות במוחי, ציירתי לי את הצבעים הקולות והריחות ללא אמצעי עזר...
היום מאכילים אותנו, מפתים ואונסים. יש כאלה שלא מתפתים כלל, אך אני מה לעשות נגררת ועוצרת לחשוב האם התזזית הזאת , מהירות התגובה, כל הג'אז הזה, משפיעים על התנוונות מוחנו ?
האם הפרעות הקשב הם פיתוח מתעצם של כל המראות והקולות, והאם הרגישות פוחתת ?
כדי להתנתק מכל הדברים מן החוץ אני מפתחת סנסורים שונים ומנסה לזהות את הנטיה התזזיתית הזאת בתוכי כדי לא ליפול בפח האטום המאיים הזה.
ספר נפלא ! וכמו רבים וטובים גם רומן גארי לא עמד בזה. (נדמה לי שויליאם סטיירון כתב על כך ב"חשיכה נראית " (אאל"ט).
ספר טוב.
גם הציטוט.
שלום עטרה,
אני מסכימה לכל תג בדבריך כמו גם לציטוט המודע - והלא נעים - הזה.
עד לפני 2-3 שנים דשתי בדברים כאלה כחלק מנסיוני לכתוב עבודת דוקטורט מיותרת לגמרי, שבעצם "טיילה" ליד האמירה הנ"ל בנסיונה להתחבר לקשקוש המתקרא השיח הציבורי הפוסט-ציוני בעידן הפוסט מודרני בשאלת הסובייקט (הזהות).
בעברית, אני חושבת שזהותנו המסוכסכת מארגנת את עצמה באמצעות התחפשויות (להיות "כמו", בעולם של "כזה כאילו" , ושמרכז הכובד באמנות עבר מהיצירה - ליוצר, שכדי לשרוד עסוק כל הזמן בחשיפה עצמית, אמיתית או מדומה. במסגרת זאת, בעצם , כבר עשו הכל, ולכן כדי להיות פופולרי "צריך" להיות צהוב, כלומר קשור במשהו פיקנטי, פרוורטי וכיו"ב .
זה בעצם לא חדש, כי בדקאדנס (ש'חגג' בחילופי המאה לפני כמאה שנה), היה גל דומה מאד
דוגמא מופלאה לדברים הללו - בספרו המופלא-איום של בני ציפר "ציפר ובני מינו", (כתבתי עליו ב"טור" שלי ב"שוונג", טרם הצליחותי להעביר תכנים לכאן
וסליחה על ההכברה , לא נמתי אמש וזה עושה אותי להגנית...
מכבית
אגב, הנאום הזה הוא מונולוג (די מתחילת הספר) מפי בחור שעובד במוסד שנותן עזרה נפשית לפונים מזדמנים, מעין "ער"ן". ובעיני הדגש כאן בנושא "עודף המידע" הוא בכך שאין לנו אפשרות יותר להיאחז באשליות.
פעם יכולת לחיות לך במקום הקטן שלך ורוב מה שידעת היה מה שקראת בספרים ו/או שמעת מפי שכניך, קרוביך וידידיך. אם היה לך מזל, ספרים טובים ומקורבים חכמים, יכולת ללמוד לא מעט. אם לא, לא. ואילו היום אין לך לאן לברוח מכל המידע האנושי הזה, ר' כל מקרי ההתעללות, פשעים, שחיתויות קטנות וגדולות, וכל הטיפשויות הקטנות והגדולות של המוסד ששולט עליך (המדינה, למשל) חשופות לעיניך ואין לאן לברוח.
הוא התאבד בסוף, אגב.
כמו עוד כמה ממש טובים (ומודעים ודכאוניים).
הבעיה של האדם המודרני זה לא שמראים קמבודיות ערומות בטלוויזיה, הבעיה היא אנשים בלתי מודרנים שעוקפים את האדם המודרני בתור בדואר או בסופר בשיטת 'הכנסת רגל ימין ולכסון מבטים לתקרה'
בתמונה אפשר לראות אותי (משמאל) מלמד לקח פרחח
חוצפן ובלתי מודרני שעקף בתור
נו, באמת.
הבעיה שלנו היא עודף מידע ?
האם "עודף מידע" הוא שגורם לקהות חושים
או שתוכן המידע הוא הסיבה לכך.
אני סבור שכדאי מאוד לקרוא בהקשר זה
את אחד ממשליו של קרילוב בעניין החוכמה.
אם איני טועה למשל קוראים האמודאים.
האם חוכמה היא טובה או רעה ?
בממאר שלוש דרכים בהם הולכים החפצים במידע
במקרה זה היו אלה שלושה אחים שחיפשו פנינים
האחד הסתפק בכניסה למיים עד לברכיים
ואכן הצליח לדלות מידי יום מספר פנינים שנפלטו אל החוף
השני החליט לרדת אל הים, צלל למקומות עמוקים ואכן הצליח
להוציא פנינים רבות.
השלישי - אחוז תזזית - החליט לעבוד עם ספינה ועובדים, הוא הרחיק לעמוק מאוד, צלל למחוזות שבהם לא דרכה והספינה וכל יושביה נטרפו בים.
כאן מגיעה מסקנתו של קרילוב - החוכמה כחומר בידי היוצר.
יש שיגרדו ממנה, יש שימצאו בה את פרנסתם ועניינם
ויש כאלה - מטורפים - שיטבעו בתוכה
ויקחו עימם גם אחרים.
זורס! הוא זה שאני תמיד אומרת: האבולוציה עשתה U-Turn... להתראות על העצים.
"במשך שלושים השנים האחרונות למדנו על עצמנו יותר משלמדנו במשך אלפי שנים."
מובן שהמשפט הלכאורה חכם הזה הוא שטות מוחלטת והיותר נכון הוא לומר שבמשך הX שנים האחרונות הפסקנו לגמריי ללמוד על עצמנו ובדיוק מן הטעם שהכותב מציין.
המושרצ/ית של נחשית האנקונדה (את בעברית, אז איך קוראים לנולדים מן הנחשים?), מגיע/ה למים חמש עשרה דקות (!) לאחר ההשרצה כשהוא מצוייד בכל המידע הדרוש לו כדי להמשיך ולשרוד.
המוצב/ית של צבת המים, עשר דקות לאחר הבקיעה מהביצה הוא/היא נמצאים בים כשברור להם לגמריי שלאן שהם לא ילכו הם ישובו לצבות תחיים לטובת הגזע גם אם הם ירחקו אלפי קילומטרים ממקום צבותם.
אפשר להביט לעולם החיות ולהביא עוד כאנה וכאנה דוגמאות עד אין סוף.
אבל אצל האדם זה אפעס הולך לאחור. אם פעם הינו היינו מוכנים לשחרר את מוצרינו לשוק בגיל שלוש עשרה מתוך הנחה שהם מספיק מצויידים בכדי להתמודד עם החיים הרי שהיום, עם התרחבות המידע, הגענו למצב שבו גם בגיל שלושים אנחנו לא מוכנים לשחרר כי אנחנו ממש לא בטוחים שהספקנו לספק להם כלי שרידה נאותים.
אז מכאן, ובלשון האגדה המתקרבת עלינו לטובה, צא ואמור שבX השנים האחרונות הצלחנו לדפוק כדבעי את גזע המוח (הלמטה למטה) וזאת בגלל שהתחרפנו לגמריי מבליל המידע שצונח על ראשנו ושאין לנו שום מושג ממשי כיצד לפענחו.
לא נכון. הכי כיף זה... עכשיו! אה... עכשיו! אה... עכשיו! (קופצת מעלה מטה מעלה מטה).
עיטורית
יש לי הרגשה שהיה יותר כייף לפני 30 שנה...
כ"כ נכון...
אחפש לקרא את הספר.
חמוד
(במובן הכי חיובי והכי עמוק של המילה. יש כזה).
קראתי פעם שנייה בעיון.
כלומר, ככל שאנחנו מודעים יותר, אנו מפתחים מנגנוני הכחשה ומתעלמים יותר. מכאן - אנחנו מודעים פחות... ואז, מתעלמים פחות... וחוזר חלילה.
ספר נפלא שהיה איתי שנים ועכשיו שהזכרת לי אקרא בו שוב...
תודה יקרה על הציטוט הזה
החיפוש אחר סיבות הגיוניות למה שקורה
בצירוף תכונות אנושיות כמו אשמה , יכולים להוביל ליצירות ספרותיות נהדרות כמו זאת.
עדיין זה לא אומר שההסבר הזה טוב יותר מאחרים, או שבכלל מסביר משהו.