לפני מספר ימים ישבתי עם עובדים מחברה עסקית שמתנדבים באחת מהעמותות. במהלך השיחה ביננו אחד המשתתפים אמר שהוא מרגיש שהעמותה היא "מטחנת בשר למתנדבים מעסקים". 

כשניסיתי להבין לעומק ושאלתי על המשמעות, התשובות היו שמגיעים עובדים מחברות עסקיות מלאים מרץ, רצון לשנות ותחושת מחויבות, מתחילים להתנדב ולאחר 3-4 חודשים ("במקרה הטוב" ציטוט) הם יוצאים מותשים ובלי רצון לחזור.

מצד אחד לדבריהם, החברה חרטה על דגלה מעורבות חברתית והתנדבות עובדים הינה חלק מהמעורבות והמחויבות החברתית, ומצד שני "שהעמותה תלמד קודם לנהל את המתנדבים".

העוצמות היו כל כך גדולות שהחלטתי להשתמש במשפט שהם נתנו ככותרת לפוסט הזה.

למה בעצם זה קורה... וכל כך הרבה?

המילה הכ מדוייקת לתיאור היא "פער". פער בין העולם העסקי לעולם ההתנדבותי, פער בין הDNA של מנהל ההתנדבות של העמותה ל DNA של העובדים המתנדבים ומנהל קשרי קהילה בחברה העסקית, פער בציפיות, פער בקצב ובעיקר פער בשפה (כל פער נוסף יתקבל בשמחה...).

אז מה ניתן לעשות?

מרבית הארגונים העסקים נעזרים בציונות 2000, מתן, מעלה, גוד ויזן, פוטנציאל1 וכו' לבניית האסטרטגיה והפעילות בתחום האחריות החברתית שלהם, אך כמעט אף ארגון עסקי אינו עסוק בהכנת ה"קרקע" לקליטה והפעלת העובדים כמתנדבים.

ומכאן התשובה קצרה וחד משמעית - לטנגו צריך שלושה... הארגון העסקי, העמותה, והעובדים המתנדבים. רק הכנה, ישירת שפה משותפת,הגדרת ציפיות ובניית תוכנית רצינית תהפוך את התנדבות העובדים והעסקים למעשירה יותר לחברות, לעמותות ולעובדים.

פשטני מדי? נכון. זאת התורה על רגל אחת.