פרשת לכי לך, פרק ה' מוגש לקוראי ארבעת הפרקים הקודמים
עד כאן הכל טוב ויפה, לא? אז זהו שלא, כמו שקרני אהבה לצטט את בתה ואף הנחילה לתלמידי העברית שלה באולפן. מסוג הדברים שעולים עליהם רק בדיעבד עם המחשבה הטורדנית, איפה הייתי, איך לא ראיתי.
זמן קצר אחרי הקונצרט קיבלתי הצעה להשתתף במבחן קבלה לכיתת אומן אופראית בהאג, עם שני מאסטרים מהגדולים בעולם, שבסיומה ישתתפו הזמרים בקונצרט חגיגי. מס' המקומות היה מצומצם, ואני הייתי בעיצומה של אלרגיית אביב שהותירה אותי סתומה כמו חצוצרה עם עמעם, רק שלרוע המזל לא התבקשתי לחצצר שום סולו ג'אז. כשסיפרתי על כך לקרני החליטה מיד לגשת גם היא לאודישן, "ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו". כך ארע שקרני התקבלה ואילו אני נותרתי הראשונה ברשימת הממתינים לביטולים. ביאטה הביעה התנגדות נחרצת לכל העניין. לשיטתה מורה, כמו אלוהים, יש רק אחד, ואין מצב שכל מיני מאסטרים בינלאומיים יבלבלו לה את התלמידות ויתערבו לה במה שהפיקה מהן בכל כך הרבה מקל וגזר. סתומה מפה וחסומה משם, כשהתברר שאחד מהזמרים ביטל את השתתפותו ופינה לי מקום בסדנה, כבר יצאה לי הרוח מהזימים והחלטתי לוותר. אבל בהחלטה של רגע הצטרפתי אל קרני ללוות אותה בחוויה ובעיקר לשמוע אותה בקונצרט הסיום. הייתה לי השריטה הזאת של אמהות דביקות שאינן משחררות, לא להפסיד שום ציוץ שלה עלי במות.
בוּקְסְטֶהוּדֶה מלמלתי, כשישבנו סוף סוף במקומותנו במטוס, היא ליד החלון, בוהה מעבר לעננים.
בהאג, שההולנדים בעצם קוראים לה דֶן הַאך, על הקיץ נדמה שעדין לא שמעו, כשירדנו מהרכבת שלקחנו משדה התעופה סכיפהול, קיבל את פנינו נוף אפרפר וחיוור. גם הנוף האנושי, לא הזכיר בכלום את אמסטרדם המעתירה. ידידתה הפסלת של אמי, שהייתה סידור המגורים שלי לשבוע הזה, קידמה את פניי בשמחה של שבירת צום דיבור מתמשך של מי שמזמן לא טעמה את שפת אמה, וכבר פרשה בפני טיול מאורגן שתפרה לי לימים הקרובים, בחברתה כמובן. אך אני התגליתי כמציאה לא גדולה. בבקרים חבשתי את ספסלי הסדנה בתור צופה בשיעורים שהתקיימו מול קהל, מתכווננת לא לפספס אף אחד מאלה של קרני, אבל בסופו של דבר לא העזתי להפסיד ולו שיעור אחד עם יֶנֶקֶה וגאורגֶה. הטרנספורמציות שהתחוללו על הבמה בכל פעם מחדש לימדו אותי, כך נדמה, כאילו התרחשו על בשרי. השניים לא חסו על אף אחד, לוחצים על כל הכפתורים להדגמת פריצת גבולות היכולת האנושית, מציגים לפנֵי-אחרֵי קיצוני כמו צמד קוסמים. אם לא הייתה בתוכם גם קרני שלי, הייתי חושבת שהזמרים הללו המשתדרגים הם שחקנים שתולים. בהפסקות הצהריים התפזרנו במסעדות באזור, קרני מחליפה חוויות עם הזמרים האחרים כולה מלאת חיים, עיניה בורקות וכבר יש לה חברה מקומית חדשה, ואני בעיקר מקשיבה, בודקת את עצמי, אם אני לא מרגישה קצת בצד, קצת לבד, אבל זה טבעי, אני עונה לעצמי, בטח שטבעי.
אחרי הצהריים, כשחזרתי לצפות בכיתות האומן, ראיתי התגודדות מול אחד החדרים הצדדיים, אנשים מיהרו לרשום את שמותיהם על הדף שהיה תלוי על דלתו. הסתבר שבין לבין הציע המקום שיעורים פרטיים עם גאורגה ויֶנֶקֶה גם לזמרים שלא נרשמו לסדנה, וכך נוצרה לה בעצם מין סדנה מקבילה סמויה, ללא קהל, בשעות שהזמרים האחרים עבדו על חומר עם הפסנתרניות. קפצתי על המציאה ונרשמתי לכמה שיותר שיעורים עם יֶנֶקֶה , ששמה רץ לפניה באירופה ומחוצה לה. בסשן השני שלי נשאר גאורגה בכיתה, ובסוף השיעור ניגש לשתינו וביקש גם הוא לעבוד איתי בשיעור הבא שלי, למחרת היום. אמר משהו על האתגר שהוא מוצא בפער בין החומר הקולי שלי וה"סתימוּת" שאני מתלוננת עליה. רצתי לספריית האקדמיה למוסיקה וצילמתי את התווים שהשארתי בארץ. למחרת בשיעור גאורגה מלמל לעצמו I knew it, ולא כל כך הבנתי ממה הוא מתרגש, הוא פשוט ישב וצחק לעצמו, This is something, מותיר אותי מבולבלת וקצת מבוישת, מה כל כך מצחיק אותו, עוד מימי בית ספר היסודי נשארה לי אי הבהירות הזאת, אם צוחקים איתי או עליי, אבל בסוף השיעור הוא אמר שכבר מזמן, אם בכלל, לא ראה מהירות תגובה שכזאת, שינוי קיצוני כזה תוך שעה אחת, ולמחרת חיכו לי שניהם יחד. ומה שקרה הוא שהשניים האלה התלבשו עליי. הרגשתי כמו פסל שמתיכים ויוצקים אותו מחדש, הם אמרו לי איך לנשום ואיך לעמוד ואיך לא לחשוב ואיך להרגיש, וגאורגה מנופף בידיים הענקיות שלו Forget your face, you're gone, gone והוא מספר לי על איך שהיה לו פעם תפקיד של צפרדע טרנסוורטיט, ולא הייתה לו ברירה אלא לשכנע את הקהל שהוא צפרדע טרנסוורטיט, ואי אפשר לעשות את זה ולהישאר רציני, הוא אומר, את חייבת חייבת להשתעשע, את חייבת להפסיק לחשוב מה יחשבו עלייך, ופתאום שניהם צוחקים מאיך שאני כמו קוף קטן מחקה את יֶנֶקֶה במעבר אל הצלילים הגבוהים, It's hilarious, she practically looks like you!!
והם מצלמים הכל במעגל סגור, ומראים לי, וגאורגה שואל אם אני מבינה שאין לי שום בעיה, שום בעיה בכלל, לא סתומה ולא חסומה, It's all in your head my child! ויֶנֶקֶה אומרת שהגיע הזמן שאני אשיר דברים אחרים, מספיק עם הבארוק, והם מביאים לקריסטינֶה הפסנתרנית חוברות תווים שתנגן לי מתוכן שירים אחרים, כמו זבנים בחנות בגדים יוקרתית, שמציעים לי למדוד תפקידים של סופרן אחר, גדול ודרמטי יותר. ויש שם שיר אחד שאני מכירה, אחד שמעולם לא העזתי, וכשאני מתחילה לשיר קריסטינה מפסיקה לנגן ומסתובבת להסתכל עליי, כאילו היא לא בטוחה שזו אני ששרה, ושוב היא מנסה לנגן וידיה נשמטות, וצחוקה נבוך כשהיא ממלמלת, איי דונט ביליב איט, וגאורגה אומר, שכן, לפעמים קורים הדברים האלה וזה באמת לא ייאמן תודה לאל, תודה לאל.
למחרת מתקיימת פגישת רפרטואר לקראת קונצרט הסיום, למשתתפי הסדנה בלבד, שבסיומה קריסטינֶה הפסנתרנית יוצאת ומוצאת אותי מתנמנמת בפרוזדור ולוקחת אותי להפסקת קפה, והיא מספרת לי שהוחלט לשלב בקונצרט גם הרכבים, דואטים וטרצטים, והיא אומרת לי מה דעתך, לשאול את גאורגה ויֶנֶקֶה, אולי, אולי יסכימו שתשירו בקונצרט משהו ביחד, את והחברה שלך המצו, איך קוראים לה, קארלי? קרני, קרני. יס, קרני.
* המשך יבוא * |