רובן בליידס הוא כנראה אחת הדוגמאות המודרניות הבולטות לאיש אשכולות מודרני.

הוא התחיל כסטודנט למשפטים ועבד בבנק של פנמה עד גיל 24.

בגיל 24 היגר לארה"ב והתחיל לעבוד כפקיד דואר בחברת תקליטים מפורסמת

בחברת התקליטים לא לקח הרבה זמן וכשרון הכתיבה שלו הגיע לידי ביטוי והוא התחיל לכתוב ולשיר עם כמה מגדולע הזמרים הלטינים של אותה תקופה.

ב1978 כשהוא בן 30 הוא הוציא יחד עם WI LIE COLLON  את תקליט הסלסה הנמכר ביותר בהיסטוריה (25 מליון עותקים)  מה שדחף אותו לקריירה עצמאית כזמר והוביל מאוחר יותר למספר זכיות בגראמי האמריקאי.

ב1982 בליידס התחיל את הקריירה שלו כשחקן שנמשכה כ 20 שנה וכוללת מעל 20 סרטים בהם שיחק ביניהם עם במאים כמו ספייק לי ושחקנים כמו אנטוניו בנדס, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ והרווי קייטל)

במקביל המשיך את לימודי המשפטים וב1985 קיבל תואר שני מאוניברסיטת HARVARD במשפטים.

אם חשבתם שזה מספיק אז מסתבר שלא.האיש שמכהן זה כ4 כשנים כשר התיירות של פנמה היה גם מועמד לנשיאות פנמה בעבר  וב1994 התמודד וקיבל 18% מהקולות.

השיר שצירפתי הוא כנראה השיר הכי מפורסם של הזמר/שחקן/כותב שירים/עורך דין/פולטיקאי הזה.

השיר, בהשראתMACK THE KNIFE ובהשראת שם משפחתו של בליידס (BLADES) זכה אח"כ לסרט שמבוסס על השיר וכמו שניתן לראות בקליפ השני זכה להצלחה עצומה בארצות דוברות הלטינית

בפינת השכונה ראיתי אותו עובר
בצעדים והליכה של עבריינים,
ידיו תמיד בתוך כיסי המעיל שלו
שלא יראו באיזה מהן הוא מחזיק את הסכין.

חובש כובע רחב שוליים, נוטה קצת הצידה,עכעע
ונעלי ספורט כדי לעוף אם יהיו בעיות,
משקפי שמש כהים כדי שלא ידעו לאן הוא מסתכל
ושן זהב שמבריקה כשהוא מחייך.

במרחק 300 מטר מאותה פינה, אישה
הולכת הלוך ושוב צועדת בפעם החמישית,
ולתוך פאב נכנסת ושותה כוסית כדי לשכוח
שזה יום חלש ואין לקוחות ,אין עבודה.

מכונית נוסעת לאט מאוד בשדרה.
אין סימנים עליה אבל כולם יודעים שזו המשטרה.
פדרו סכינאי, עם הידיים תמיד בתוך המעיל,
מסתכל ומחייך, ושן הזהב שוב מבריקה.

הוא מסתכל לכיוון אחד, לכיוון השני, ולא רואה אף אחד,
ובריצה אבל בלי רעש, חוצה את הרחוב.
ובינתיים במדרכה השנייה הולכת האישה ההיא,
מעוצבנת כי לא עשתה כסף כדי לאכול.

תוך כדי הליכה, מהמעיל הישן היא מוציאה אקדח
כדי לשים אותו בתיק שלה, שלא יפריע.
זה "Smith & Wesson", 38 מילימטר, מיוחד
שתמיד איתה כדי שיגן עליה מפני כל רע.

ופדרו סכינאי, סכין ביד, התנפל עליה.
שן הזהב האירה את כל השדרה.
הוא חייך ודקר אותה בלי רחמים,
ולפתע נשמעה ירייה כמו תותח...

ופדרו סכינאי נפל על המדרכה וראה את האישה הזו
מחזיקה את האקדח ביד, פצועה למוות, אומרת לו:
"חשבתי שהיום זה לא היום שלי, שהלך עליי...
אבל פדרו סכינאי, אתה גרוע ממני, אתה לא עושה כלום!"

ותאמינו לי, אנשים, שלמרות שהיה הרבה רעש, אף אחד לא יצא החוצה.
לא היו סקרנים, לא היו שאלות, אף אחד לא בכה.
רק שיכור אחד נתקל בשתי הגופות,
לקח את האקדח, את הסכין, את הכסף והלך.

ובהליכתו המגושמת שר לעצמו ומזייף
את הפזמון הבא, שהוא המסר של השיר שלי:
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

פדרו סכינאי, עבריין רחוב, מי שהורג עם ברזל, עם ברזל ייהרג.
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

דייג פושע, בפיתיון שזרקת,
במקום סרדין נתפס לך כריש...
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

חמישה מיליון סיפורים יש לעיר ניו יורק.
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

כמו שסבת'לה שלי הייתה אומרת: "צוחק מי שצוחק אחרון"
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

כשהגורל קובע משהו, אף אחד לא יכול לשנות את זה,
אם נולדת כדי להיות פטיש, מהשמיים יפלו עליך מסמרים...
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

בשכונה של עבריינים תזהר ברחוב,
תיזהר חבר, כי מי שלא רץ, טס...
"החיים מפתיעים אותך, מפתיעים אותך החיים, איי אלוהים!"

כמו ברומן של קפקא, השיכור פנה ונכנס לסמטא...