| אֶל גּוּפְךָ חָמַקְתִּי בַּעַת חֵטְא רִאשׁוֹן שֶׁל אַהֲבָה אוֹתוֹ יָצַרְתִּי מִנְּשִׁיקוֹת תַּאֲווֹתַי. בַּתַּבְנִיּוֹת עוֹרֵךְ נוֹגֵעַ בִּתְחוּשַׁת עֵדֶן שֶׁל גַּן רָגַשׁ שֶׁל רֹךְ מִמִּצְמוּצֵי טַלְלֵי הַהֲנָאָה. שֶׁדִּבְקוֹ בִּשְׂפָתַי הַיְּבֵשׁוֹת. נְשִׁיקוֹת שְׂפָתַיִךְ בִּי הָלְמוּ תַּאַוְתָנוּת כִּפְרָאוּת הָרֶגַע הַמְּחַלְחֵל תְּשׁוּקָה לְלִבִּי הַמְּאֹהָב. וַאֲנִי, נָמוֹג בַּחֲלוֹמִי לְחַלְצֵי בְּרֵאשִׁית, עָיֵף לְצִדְּךָ, וּפוֹלֵט לְאִטִּי נְשִׁימָה כְּבֵדָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַקִּרְבָה |