"הוא כמו כלב מעצבן, שאתה בועט בו והוא חוזר ומזיין לך את הרגל..." אומרת המשתתפת בתכנית הריאליטי למצלמה ברגע של וידוי חושפני. אמת, שמענו כבר התבטאויות קשות יותר בתכניות מהז'אנר הזה, אלא שהיציאה הזאת לא נאמרה על מלצר רפה-שכל שמתמודד עם אתגרי צופיות באי אקזוטי וגם לא על פרח-טבחים שנאבק עם המרואיינת על ליבו של השף. הדברים הללו כוונו לעבר נער דחוי בן 15, ממשפחת עולים,  שסובל מקשיי למידה, דימוי עצמי נמוך ונטיות דיכאוניות. תכירו בבקשה, "אלופים של החיים" - תכנית חברתית.

אפשר להירגע, עשר דקות והפסקת פרסומות אחת מאוחר יותר, אלון גל חיבק את אותו נער, וגם שאר חברי הקבוצה ועכשיו הוא כבר יודע לתת אמון באנשים. הכול הסתדר. חוץ מזה, הבעיה האתית שמתוארת פה היא באמת לא החטא הגדול של "אלופים". כדי להבין מה באמת פושע בסדרה הזאת, צריך לבחון את תמונת העולם שגל והצוות שלו מביאים לנו.

בדקות הראשונות של הצפייה ב"אלופים של החיים" הרגשתי שמשהו חסר. ביקרתי בחיי לא פעם בכפרי-נוער (גילוי נאות: אני גם עובד באחד, וזה לא "מאיר שפיה") ומשהו בשבילים המוריקים והחדרים המטופחים נראה לי שונה. ואז פתאום הבנתי, אין שם אנשים! אני לא מדבר רק על נערים אחרים. חוץ ממאמן כדורגל, שנושא נאום מוטיבציה מבוים לעילא במשך 30 שניות, נעדרים מהעולם האלון-גלי כל אותם מבוגרים נוספים שיש להם תפקיד בחיי הנערים. הילארי קלינטון פרשה את משנתה בענייני חינוך וחברה בספר שנקרא "צריך את הכפר כולו"    ( It Takes the Whole Village ). דומה שאין משפט נכון יותר לתאר את הרעיון שמאחרי כפרי הנוער. יותר מכל אחד אחר, חניך בפנימייה צריך להיות מוקף במעטפת של תמיכה שכוללת מדריכים, מורים, עובדים סוציאליים, אם בית והם לא היחידים. לעתים, דווקא האחראי על פינת החי יהפוך להיות המבוגר המשמעותי עבור הנער, ועדיין לא דיברנו על ההורים - מתפקדים או לא. רק עבודה אינטגרטיבית של כל הגורמים האלה, מגובה במדיניות ממשלתית מעודדת ותומכת ובהתגייסות של הקהילה, יכולה באמת לסייע בקידום של בני נוער בסיכון והדרה.

המסר שאיתו "אלופים" מגיעה לפריים-טיים הוא בדיוק הפוך: כל אלה מיותרים. העובד היחיד ב"מאיר שפיה" שיש הצדקה לקיומו הוא הגנן. הדשאים שם באמת מטופחים מאד. כל השאר יכולים ללכת הביתה, אלון גל הגיע.

לא נאמר לנו, הצופים, דבר על הנסיבות שבהן הגיע כל אחד מהנערים לכפר.  אנו לא יודעים כיצד דווקא הם נבחרו להשתתף בתכנית ( ומי בחר אותם, האם הצוות החינוכי בכפר או שמא אנשי ההפקה שהתרשמו מיכולתם לעבור מסך?). אנו לא יודעים דבר על חייהם. כך, אגב, צריך להיות -  גילוי הפרטים הללו יהיה פגיעה חמורה בזכותם של הנערים לפרטיות, אלא שאחרי האקסהיביציוניזם הרגשי שהחבר'ה עוברים מול המצלמות, הטיעון הזה נשמע איכשהו לא רלבנטי. וכך יושב לו אלון גל עם 12 נערים נטולי עבר,  בעולם נטול מבוגרים, בחדר נטול הקשר ועושה מציאוּת.

אני כבר מדמיין את נאום ההגנה של "רשת" ושל גל עצמו: מה אתם רוצים? הם יאמרו, סוף-סוף אנחנו עושים ריאליטי חברתי, עם בני נוער מהפריפריה ולא רק עם דוגמניות בלונדיניות. תרומה לקהילה. וזאת בדיוק הבעיה. עבור "רשת", עצם השידור של תכנית על נערים בסיכון נתפס כשליחות חברתית, לשאלה מה התוכן של התכנית הזאת - אין שום משמעות. העיקר שברשות השנייה יאהבו את זה.

הקטע המקומם ביותר, מגיע דווקא עם כותרות הסיום. הלוגו של מטה חגיגות ה-60, לא פחות ולא יותר, מופיע שם. במילים אחרות: ממשלת ישראל, זאת שמופקדת על כפרי-הנוער ועל הטיפול בילדים האלה, היא שמממנת את החרטבונה הזאת.

מצד שני - רציתם מציאות, זו המציאות. זהו החזון של מדינת ישראל לגבי הטיפול בנוער בסיכון: כפרי הנוער טובים בתור תפאורה, הם שווים חשיפה רק כפלטפורמה למופע יחיד של אוליגרך תקשורתי מסוגו של אלון גל. לאנשי מקצוע מתחום החינוך והרווחה אין מקום על המסך ושיגידו תודה ששנת השישים עומדת בסימן ילדי ישראל ושאנחנו, בתור תרומה לקהילה, בכלל עושים תכנית על החבר'ה שלהם. להתראות ביומטוב.