הטלפון הורם השבוע (בעצם: הסלולרי נפתח), והאצבעות חייגו לג' (בעצם: הם בחרו את שמה מרשימת הזכרונות). "מעוניינת אולי בדג'ה-וו?", שאלתי את הבחורה מצידו השני של הקו.
הרי בדיוק שבוע קודם לכן, כבר היינו ג' ואני בסיטואציה של שישי בצהריים בחברת שלומי שבן. אז זה היה באירוע ההשקה של הדיסק של הדרה, בו הוא התארח. הפעם, מדובר כבר בשבן נטו ("שבנטו", בקיצור?). מופע יחיד (שהועלה במקור בפסטיבל הג'ז האחרון), רק שבן, הפסנתר (טוב, גם עוד כמה כלים מוזרים יותר או פחות) וערימת שירים של אמנים אחרים שאותם הוא אוהב ומעוניין לבצע. "אי אפשר לקרוא לזה קאברים", צחקנו ג' ואני בכניסה לצוותא. המילה "קאבר" הרי זורקת אותך היום ישירות לאסוציאציה הכוכב-נולדית המגונה. במקרה הטוב - לאיזה פרוייקט סטייל "עבודה עברית 60". לא. אם שלומי שבן עושה מופע כזה, מדובר לכל הפחות ב"ביצועים". אתם יודעים מה - נלך על "אינטרפטציות". ככה זה נשמע מכובד ואמנותי.
צחוק צחוק, אבל זה בדיוק מה שהיה שם. באמת אי אפשר לקרוא לשעה וחצי ששבן נתן לנו "מופע קאברים". ממש לא. לא מדובר כאן בלקיחת השיר המקורי,הוספת כלי זה או אחר והעברתו בצורה הכי נעימה ולהיטית לתוך מערכת העיכול של הצופים (היי, סינרגיה). נהפוך הוא. שבן פשוט מפרק לו את הצורה. לפעמים בצורה אלימה ממש. גם כשהלחן המקורי (או לפחות בסיסו) נשמר יחסית - כמעט ואין שיר שלא עובר אצלו מטמורפוזה מקיפה, ויוצא בסוף התהליך כשהוא מרוסק ומחובר מחדש.
דמיינו לכם בובת בארבי. היא יפה, בנויה לתלפיות, מורכבת טוב טוב. עכשיו דמיינו בחור ערמומי ויצירתי להפליא שלוקח את הבובה בהחבא, מסתכל עליה במבט ממזרי ופוסק: "נכון, אני אוהב אותה ככה, אבל אני גם רוצה אותה אחרת". אז הוא עוקר לה את הרגל, ומדביק אותה לבטן. מוריד את היד, ומחבר אותה לגב. פושט מעליה את בגדיה, ומחליף אותם בבגדים אחרים לחלוטין. בהתחלה כל זה נראה מצחיק. מה יש למשועמם הזה לשנות כך את הבובה? מה, היה חסר לה משהו כמו שהיא? היא לא היתה מספיק טובה? לא, לא היה חסר. לא סתם שלומי שבן בחר את השירים האלה. כל אחד מהם מפואר, בדרכו. אבל כששבן "מפרק את הבובה" הוא בעצם יוצר אותה מחדש בצורה שלא רק משקפת אותו עצמו בתוצאה - אלא בעצם גם אותה, אבל צד שלה שלא היית יכול לראות כשהיא היתה בנויה בצורה המקורית. צד שגם אם בהתחלה נראה מוזר, אולי לפעמים אפילו מכוער - הוא בעצם נותן לה אופי, אופי יותר מעניין ומיוחד מזה של כל בארבי בלונדינית, יפה ו"תקנית".
וכך, הוא מפליא עם "תאונה" (שלום חנוך) משלו, שלא ממש נשמע כמו המקור, אבל יוצא חי וחיוני לא פחות ממנו (פעולה לא פשוטה והישג לא קל, כשעומד לרשותך רק פסנתר). בזמן שהוא ניגן את הגרסה הזו, חשבתי לי שזה מה שהיה צריך להיכנס לאלבום המחווה החיוור משהו שיצא לאחרונה ל"חתונה לבנה". כן,זה. הלוואי וזה היה הראש שלם, במקום ביצועים של דניאל סלומון. ובאמת, כששבן מסיים לבצע את השיר, הוא מתבדח(?) על כך ש"זה היה צריך להיות באלבום המחווה, אבל לא נכנס בגלל ענייני חברת תקליטים".
המופע נפתח עם שניים מאבות המזון שלו - מאיר אריאל ורנדי ניומן. לשניהם הוא עוד יחזור בהמשך. הוא לוקח את My Life Is Good, מונולוג מאוד מודע לעצמו של אמן שמבין שהגיע כבר לשלב החזירות וההתחזרות (הנה המילים), ומכניס את עצמו לתוכו על תקן רנדי ניומן. בהתאם לכך, הוא גם הופך את לוס אנג'לס לתל-אביב (כולל בנייני Sea & Sun), ואת ברוס ספרינגסטין לאביב גפן. בשיר המקורי, ספרינגסטין מציע לניומן להחליף אותו לזמן מה בתפקיד "הבוס", כי הוא עייף. אצל שבן, אביב גפן מציע לו לתחזק קצת את ילדי אור הירח במקומו. "חפצים בשינוי?", הוא שואל את הקהל, הגואה בצחוק. (הנה הביצוע השבני, בביצוע עבור וואלה).
אחר כך הוא מכניס למטחנה שלו עוד יוצר מופלא - לאונרד כהן, בשני שירים שתורגמו ע"י קובי מידן. הראשון הוא Take This Waltz ("קחי עוד ואלס") והשני - Tower Of Song ("מגדל הפזמון"), בו הוא קם מעמדת הפסנתר, עובר לקדמת הבמה ומלווה את השיר עם מן אורגנית מצ'וקמקת,כזו שקסיו לידה זה לפחות Steinway, אולי הומאז' לחיבה הגדולה של מאסטר כהן הגדול לאותם "אורגנים בשקל" שמופיעים ברבים משיריו ומאפיינים מאוד את הצליל שלו.
האורגנית הזו אינה ה"כלי לא כלי" היחיד שמופיע כאן. את "בחצרות בחושך" (טאטו) הוא שר בליווי סוג של תוף מרים, עליו הוא מכה בחוזקה בעזרת סכין. מינימליסטיות הליווי המוסיקלי בשיר הזה מוציאה את הטקסט הקשה והמפחיד עוד יותר החוצה, והופכת את הביצוע הזה למצמרר (אם כי ג' טענה ש"זה לא נשמע מטורף כמו כשערן צור שר את זה בטאטו"). את "לא יכולתי לעשות כלום" (אילן וירצברג ושמעון גלבץ ב"בציר טוב" המופתי) הוא מלווה בסוג של קסילופון (נראה לי... לפחות כך נשמע הצליל), באחד מהעיבודים הבודדים במופע הזה שלא הולכים רחוק במיוחד מהמקור. אבל כאמור, בדרך כלל זה לא כך. "שגר פגר" של "הבילויים", הוא גם ככה שיר כאוטי לחלוטין - טקסטואלית ומוסיקלית. איך אפשר לברוא מחדש את אורגיית הדימויים המבולבלת הזו - שנעה בין ננסי ברנדס לרמזים למקלחות במחנה ריכוז ("והם אומרים שזאת מקלחת ונותנים לך סבון"), ולצאת מזה טוב? אבל שבן עושה את הבלתי אפשרי, והופך את השיר לחגיגת אנרכיה גדולה אפילו עוד יותר מהמקור. שוב ושוב הוא "שובר" אותו. שר שורה בקצב אחד, ומיד את זו שאחריה בקצב אחר לגמרי. זורק עוד שורה, ואז חותך בחדות לקטע פסנתרי לא שייך, כאילו מן "הפסקת פרסומות" באמצע השיר. הוא משתמש בטקטיקת השבירה הזו גם בעוד שירים במופע הזה, כאילו מסרב להתיישר לפי הקו וללכת בשביל שנסלל ע"י המקור. "חשבתם שאתם יודעים איך 'רוזה מרציפן' של גרוניך נשמע? אז חשבתם. תראו איך אני מכדרר אותו, מעיף אותו מיד ליד כאילו היה כדורסל, ועושה בו כבשלי".
מלבד להשתמש בטכניקה הזו ב"שגר פגר", הוא מלהטט בו בים הדימויים העמוס כל-כך שכתב ימי ויסלר ("שאלתי את ימי למה הוא התכוון כשכתב בשיר "את כמו ג'וזף הלר". מה זה אומר על בחורה? הוא ענה לי שהשיר הזה הוא כל מה שעובר לו בראש מהרגע שהוא רואה בחורה בפאב, ועד שהוא ניגש להציג את עצמו") ומרגיש איתו ממש ממש בבית. קשה לי לחשוב על עוד אמן שהיה יכול להתמודד עם השיר הזה, שטביעות האצבעות המיוחדות של הבילויים בולטות עליו כל-כך, במידה שכל נסיון לפרפרזה נראה כנועד לכישלון. אבל שבן עומד באתגר ויוצר ביצוע לא פחות ממרהיב, ביצוע שהוא לטעמי ההיי-לייט של כל המופע הזה.
ואם אמרתי - "מרהיב", אז אני גם חייב להודות שזו דרך טובה לתאר את המופע הזה. בעידן של זילות תארים שלא תאמן, שכל דבר הוא "מדהים" או "מהמם", שכל ראיון הוא "מיוחד" ושכל גמר הוא "הגמר הגדול", קשה לקרוא למשהו "מעולה" מבלי שזה ישמע כמו עוד מחמאת פס ייצור סתמית, עוד סופרלטיב שאיבד ממזמן את הקשר בין מסמן למסומן. אבל "ספר השירים שלי" הוא באמת מופע מעולה. כל כך טוב, שהוא מיד עשה לי חשק לראות אותו שוב, או כל הופעה אחרת של שבן. בכל פעם שאני רואה אותו מופיע, אני מבין כמה גדול הכשרון שלו. הבנתי את זה כשראיתי אותו בהופעות בפסטיבל הפסנתר, בהופעות משותפות עם רמי פורטיס ועם ערן צור, במופע שנתן בבארבי ת"א והוכיח שיש כאלה שיכולים להצליח לרתק ולשחק בקלילות גם בקהל גדול בתוך חלל מרווח (מדי, עבור הופעת יחיד עם פסנתר) שהיה מפיל הרבה אמנים אחרים בסיטואציה דומה. והבנתי את זה שוב גם היום, כשמגע המידס השבני לקח שירים שונים והצליח לברוא מחדש כמעט כל אחד מהם.
רק כשהקהל מעלה אותו להדרנים הוא נותן גם משהו מקורי משלו. הוא מתחיל עם "עברנו לצפון" הארסי, שיכול להפוך למניפסט העירוני האולטימטיבי, על כל הלעג שבו לשקדיה, ל"פרח לוע הארי", להוא שבונה עפיפונים ולמנטרה "לא מתגעגעים" של אלו המנסים לשכנע את עצמם. מעולם לא רציתי יותר להישאר בעיר לנצח מאשר באותו הרגע. ואז הוא שר את "סיגריות", עם השורה "אתה אוהב את יום שישי", ואני נזכר שוב כמה אני אוהב את שעות שישי בצהריים. במיוחד כשיש משהו כיף לעשות. ללכת הופעה של שלומי שבן, למשל. (ג', אני אבדוק עם שלומי מה הוא עושה בשישי בצהריים הבא, כדאי לדעת מה התוכניות. בכל זאת - מסורת זה מסורת...). |