בערב פסח של שנת תשמ"ט זכיתי לטעום בפעם הראשונה את הגפילטע פיש של דודה רחל. לא יודע איך להגיד את זה בלי להעליב את כל הנשים שהכינו גפילטע פיש בשלוש מאות ושבעים השנים האחרונות, אבל הגפילטע פיש של דודה רחל הוא הגפילטע פיש הכי טעים שנוצר אי פעם על פני כדור הארץ. נעמי,הבת של דודה רחל, לא יודעת להכין גפילטע פיש, אבל היא עושה מצוין דברים אחרים, גסים כאלה, שכאן זה לא המקום הנכון להרחיב בהם.
דוד עזריאל המנוח, בעלה של דודה רחל, אהב מאוד להפליץ. הוא נהג לומר שהכי כייף זה להפליץ אחרי שאוכלים כמה קציצות גפילטע פיש שהכינה דודה רחל. נסיתי את זה וגיליתי שדוד עזריאל צדק. באמת, הפלוצים הכי טובים שהיו לי בחיים היו אלה שהפלצתי לאחר שאכלתי את קציצות הגפילטע פיש המדהימות של דודה רחל.
דודה רחל בכלל לא היתה דודה שלי. היא היתה דודה של נורית, שאיתה הזדיינתי באותה תקופה. נורית היתה יפיפיה מדהימה עם שיער שחור קצר, עיניים כחולות ענקיות, רזה עם ציצים מדליקים ולמדה אז רפואה באוניברסיטת תל אביב. עד היום אמא שלי כועסת עלי על שלא התחתנתי עם נורית ולא מבינה למה. טוב, מה אני יכול לעשות? איך לספר לאמא שהכל היה בסדר רק שממקום מסוים ומאוד אינטימי בגופה של נורית נדף ריח של גפילטע פיש? ואם כבר גפילטע פיש, אני מעדיף להזדקן עם הגפילטע פיש של דודה רחל.
הקטע הוא שאמא שלי בכלל לא יודעת מה זה ריח של גפילטע פיש. טוב, אמא נולדה בעיראק ובבגדד של שנות השלושים, גפילטע לא נחשב חלק בלתי נפרד משולחנו של מעמד הביניים. האמת, גם לא משולחנם של עשירי הקהילה. פעם נסיתי להסביר לאמא שממקום מסויים בגוף של נורית נודף ריח של ערוק בסאמאק (קציצות דגים בנוסח בבלי) אבל אמא סירבה לשמוע וצרחה שבאוניברסיטה מכניסים לי יותר מדי זבל לראש.
כן, למדתי באוניברסיטה ויש לי מאסטר בגיאוגרפיה. זה לא נתן לי כלום בחיים חוץ מארבעה זיונים עם סטודנטית שהתאהבה בי כשהייתי מתרגל. לסטודנטית הזו קראו רותי ולאחותה קראו נורית - כן, נורית עם הריח של הגפילטע פיש. את רותי זרקתי כי היא היתה שמנה וגם בגלל שהיא דרשה שאמצוץ לה את הבוהן של רגל שמאל. צחוק הגורל - לפני כמה שנים היא נפגעה בתאונת דרכים וכרתו לה את כף רגלה השמאלית.
הייתי ממשיך לספר לכם את הסיפור הזה אבל אני חייב לרוץ לדודה רחל שכמו בכל שנה הזמינה אותי גם השנה לאכול אצלה גפילטע פיש. בטח הלילה יהיו לי אחלה פלוצים. |