סתמבלוג
עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....
פוסטים פופולאריים
-
דין פרוטה
11/3/11 | 1598 צפיות
-
אל תכעסי על סשה
14/1/12 | 2903 צפיות
-
כאלב איבן כאלב
18/12/12 | 5527 צפיות
-
מחאת השטרודל
29/5/08 | 1464 צפיות
-
הגיגים על טכנולוגיה
15/12/07 | 1211 צפיות
-
עצה ממני
27/7/12 | 1635 צפיות
פוסטים אחרונים
- בנטו הלוחם (שם זמני) 1/11/16
- מלאך תועה מחפש אהבה 21/2/16
- ללא זכר 13/4/13
- כאלב איבן כאלב 18/12/12
- דבוראי בקולו שלי 15/8/12
- עצה ממני 27/7/12
Ballad Medley-תרופת סבא + ניחוח היערה
תרופת סבא ללב שבור, הוראות שימוש: שכב או שב בנוחיות רפה את הגוף נתק את עצמך מהסביבה המידית שתה משהו שכטה לא תזיק שחרר את התודעה כבה את האור עצום את העיניים הנח בכונן הדיסקים את "באלאד מדלי" בביצועם של רוי אלדרידג' ודיזי גילספי. אל תשמע, תקשיב האזן היטב עד לסוף הקטע הנח על ליבך תחבושת.
"יפה המוסיקה הזאתי" אמרה לי רוויטל, נהגת המונית שלקחה אותי לפני שנתיים להגושרים. לא היתה שום סיבה שאסרב לעורך שקרא לי ושאל אם אני מוכן לסכן את עצמותי הזקנות ולהביא "סיפורים אנושיים" מהעורף המופצץ בצפון הארץ. למען האמת זה היה כשכבר נמאס לי. נמאס לי מכל הפרשנים החכמים שיודעים את הכל, מכל הדנמרגליתים, השלחים, הנוסבאמים והמרכוסים, אלה שתמיד יש להם מה להגיד על כל דבר, שלא תתפוס אותם חסרי מילים ותובנות. "בתנאי אחד" אמרתי לו, "בתנאי שאני לוקח את הסלולרי הפרטי ואף אחד לא מזיין לי את השכל, שום דובר ושום יחצן לא מתקשרים אלי. אני אשלח לך את הכתבות במייל ותעשה איתן מה שאתה רוצה. " העורך הסכים ואפילו הכניס את היד עמוק לכיס המו"ל והצמיד לי מונית כי אני לא נוהג. לפעמים שווה להיות בעל וותק ומעמד, אפשר אפילו לוותר על מקומך במועצת חכמי העיתונות בפאנלים האינסופיים בערוצי הטלוויזיה. לוקח הרבה שנים לקבל את התואר "חכם מוסמך" ולשבת עם אובר חוכמים כמוך ועם ה"זמנמעבר", כל מיני גנרלים בדימוס ושרים לשעבר, לעשות פרצופים רציניים ולזיין לצופים את המוח. "איך זה שם" שאלתי את צפל, טכנאי עתיק שנולד באיזור וכרגע הוא מתנהל לו בצפון עם הגרוטאות של הערוץ הממלכתי כשפגשתי בו בירושלים שבוע לפני הנסיעה. צפל סיפר לי על התושבים המסכנים שחיים בתוך הרמץ המעופף ממה שהיה פעם יער שניטע בילדותו ע"י ילדי האיזור בטו בשבט, על מפיקה שחטפה רסיס בישבנה, על טכנאי עמית שלקה בהלם קרב, על אביו בן שמונים ושש שממשיך את חייו מחובר למכשיר חמצן ומבחינתו אין הבדל גדול עם בחוץ יש מלחמה או שלום. "סה"כ חרא אחד גדול, ואני כידוע לך גדלתי שם במקלטים אבל מעולם, פרט אולי למלחמת יום כיפור, לא היתה אווירה כזו של חוסר אור בקצה המנהרה".
"אם היה גבר שהיה מספר לי על האהבה שלו כמו שהחצוצרן הזה מכניס את הלב שלו בחצוצרה, וואלה היתי מסכימה לו הכל" אמרה לי רוויטל ואני דימיינתי לעצמי איך הכושי הזה דוחף את הלב השבור שלו, שאין שלם ממנו ע"פ הקלישאה, לתוך פיית החצוצרה כמו שהבולגרי מכניס בשר למטחנה בשביל לעשות קבב. הנהנתי לרוויטל בראש ואמרתי לה שאפילו במלחמות אנשים עסוקים בלב השבור שלהם ושאלתי מה שלום אלון. "אלון עכשיו אצל אבא שלו והרוסיה השרמוטה הלוואי שתמות האמא שלה" היא ענתה. רוויטל היא גרושה שבעלה עזב אותה עבור איזה עולה חדשה. "אני את הסיפור שלי עם גברים גמרתי, אולי בקטנה כי אני לא עשויה מעץ אבל אני כבר לא יתחתן יותר, שילכו לאלף עזאזל". רוויטל, בשנות השלשים המאוחרות שלה, בחורה נאה, קפיצית, לבושה בג'ינס הדוקים חזית פוש-אפ ונועלת סיניקרס נוחים. אני מכיר אותה כבר כמה שנים כי היא עובדת איתנו על בסיס קבוע. כששאלו אותה אם היא מוכנה להסיע אותי לצפון היא הסכימה מיד בגלל שהיא קצת הרפתקנית ואולי, ככה אני מקווה, בגלל שהיא שמעה שאני הוא זה שנוסע. יש לי תכונה גברית שכזו לרפרף עם העיניים על השדיים, האגן והמפשעה של כל בחורה שאני פוגש ולא פעם, כשהמבט שלי עולה למעלה אל הפנים של הגברת, אני מבחין שהיא הרגישה בזה ולפעמים נראה לי שהיא מרוצה מהעניין. לפני הנסיעה, כשנפגשנו והעמסנו את החפצים לבגאז', היא חייכה ואמרה לי להזהר שלא תצאנה לי העיניים. אני כבר לא ילד ועניתי לה שאם עד היום הן לא יצאו, סימן שהן עושות עבודה טובה ושהיא נראית נהדר, אז היא אמרה שאני חנפן גדול אבל נחמד וחבל שאני כזה "חנאג'". עד חדרה בערך, התווכחנו על המלחמה ועל פוליטיקה, על נסראללה וחיזבאללה, על זה שאנחנו האשכנזים לא יודעים איך צריך לנהוג בערבים וכל הקשקוש הרגיל והצפוי שבין נהגת מונית לעיתונאי שמאלן. בסוף אמרתי לה שאמנם אני אמור להבין בדברים האלה ואפילו מזמינים אותי לדבר עליהם, אבל האמת היא שלא אני ולא אף אחד מאלה שמקשקשים כל היום ברדיו ובטלוויזיה באמת יודעים ומבינים מה קורה ולאן העניינים הולכים וזה כולל שרים מכהנים ואנשי מודיעין ומה שבאמת מעניין זה שבפעם הראשונה אזרחים אוכלים כל כך הרבה חרא ולאף אחד לא ממש אכפת. ביקשתי ממנה לנסוע דרך כביש עכו צפת. עד לצומת אחיהוד שתקנו פחות או יותר, שמענו ברדיו מוסיקה ופרשנויות. ליד כרמיאל שמענו את הפיצוצים הראשונים והתחלנו להריח את עשן היערות השרופים. אמרתי לה שאין טעם להתחיל לחפש מחסה בכל פעם ושפשוט נמשיך עלבאב אללה והיא הסכימה. עברנו את מג'ד כרום ורמי והתחלנו לטפס לכוון צפת. ליד פרוד אני חושב, או ליד אמירים, פתאום הרחתי ריח של יערה. אני בטוח שלא היה שם שום ריח כזה כי בסוף יולי תחילת אוגוסט היערה כבר מזמן סיימה לפרוח וגם מכיוון שריח עשן הקוצים והאורנים השרופים היה כל כך דומיננטי שאין סיכוי לשום ניחוח יערה לחדור דרכו אבל הריח היכה בי בפתאומיות מכאיבה ומעך לי את הפומפה המשומשת. יתכן שהיה לי התקף לב קל, מאלה שאתה לא יודע עליהם, באמת הגיע הזמן שאגש לקרדיולוג. "את מריחה משהו?" שאלתי "שריפות, עשן, הכל נשרף פה יא וואראדי" היא ענתה. "אתה בסדר?" "ככה ככה" עניתי "חשבתי שאני מריח יערה". כמובן שהיא לא שמעה אף פעם על יערה על אף שאין אחד בארץ הזאת שלא מכיר את הריח המתוק שאביב בלעדיו אינו אביב. "יערה זה צמח מטפס שכשהוא פורח יש לו ריח מתוק ואפשר גם למצוץ את הפרחים הלבנים שלו והצוף שלו נורא מתוק, אני בטוח שאת מכירה, רק לא יודעת שקוראים לו כך. לפני המון שנים, בגרעין הנחל, היתה נערה אחת שהביטה בי ואני הבטתי בה והיתי בטוח שבסוף, לאחר שאני אעז, או לאחר שהיא תיטול את היוזמה, נהיה זוג אוהב לנצח נצחים. זה היה באביב והקיבוץ הגלילי הקטן שבו שירתנו בשל"ת היה אפוף כולו בריח היערה. ימים ולילות דימיינתי את עצמי עושה צעד ראשון לקראת האושר אבל לא העזתי. אחד מבני הגרעין היה נחוש ממני, חיזר במרץ וזכה. כשנודע לי על הזוג החדש נעלמתי ליום שלם עם שני בקבוקי יין פטישים והלכתי לדפוק את הראש. ניחוח יערה וכאבי ראש מזכירים לי תמיד את ההחמצה הזאת ויש לי כמה וכמה החמצות לזכור, אני מחמיצן סידרתי. "אכפת לך שאני אשים מוסיקה שאני אוהב?" לנשים בניגוד לגברים יש חכמה ריגשית והיא מיד הסכימה, הרגישה שמשהו עובר עלי. תגידו על פריחות מה שאתם רוצים אבל רוויטל בחכמתה שתקה עד שה"בלאד מדלי" נגמר וגם הבינה שלא סתם דחפתי דווקא את הדיסק הזה לפלייר. "בא לך להגיד לי משהו על זה?" היא שאלה ואני התחלתי לספר לה על כל האהבות המוחמצות שלי. אני חושב שלא זוכרים את האהבות הממומשות, אהבות שמיצו את עצמן. את האהבות המוחמצות, את צלקות הכישלון, נושאים עד הסוף המר. לכל אהבה מוחמצת יש צבע, ריח, מזג אוויר, לחן. אתם בטח חושבים מה המטומטם הזה בתוך העשן והפחד, תוך כדי נסיעה באיזור מופצץ, מה הוא מספר לנהגת מונית פרחולינה על האהבות המוחמצות שלו. אני חושב שלא רציתי להחמיץ גם אותה. מה אכפת לי איך היא מדברת, איך היא לבושה. היא היתה מבינה ומתוקה ואחרי שאני סיפרתי לה היא סיפרה לי על בעלה שאיתו התחתנה כשהיתה בת שמונה עשרה וילדה לו את אלון (במליעל) ואיך עזב אותה בשביל הרוסיה אבל היא החליטה שהיא תמשיך את החיים בלעדיו ולמדה לנהוג על מונית וברוך השם היא לא צריכה שום דבר מאף אחד. ירדנו מגשר חידו לראש פינה והמשכנו לכוון קריית שמונה. עוד מעט נגיע לבית ההארחה של קיבוץ הגושרים. כשהתחלנו בנסיעה, בת"א אחרי הצהריים, אמרתי לה בצחוק שמכיוון שאין מספיק חדרים בבית ההארחה, אני חושב שסידרו אותנו בחדר אחד. "נראה לך?" היא צחקה "נראה לך שאני אסכים להתחלק (לחלוק יא רוויטל) אתך באותו חדר?" "למה מה רע בי?" "אתה חנאג' אשכנזי אתה" היא צחקה "אבל אתה יכול לחלום עלי בלילה אם מתחשק לך". בכביש ראש פינה שתקנו. נסענו בתוך רמץ הדליקות, אקליפטוסים גדולים בערו בצומת גומא ודליקות נראו גם ביער שמדרום לקרית שמונה, היער שצפל וחבריו נטעו בראשית שנות השישים בטו בשבט. כשהגענו להגושרים היה כבר חושך. צוותי טלוויזיה, צלמי סטילס ועיתונאים ישבו בחוץ סביב לשולחנות. נוסבאום ויונית בראש השולחן של אנשי ערוץ2 מסודרים היטב לפי ההיררכיה כשהיפה והמצולק בראש השולחן והפועלים מסביב, המוזנחים מערוץ1 ביחד, צלמי הסטילס רכונים מעל הלפטופים מסדרים תמונות והיו שם גם כל מיני כתבי חוץ עם הווסטים המטופשים שלהם שבלעדיהם הם כנראה לא נראים ככתבי מלחמות. הנהנתי לצפל וקבעתי איתו יניקה משותפת מהעשב המתוק לאחר שאסתדר והלכנו לקחת את מפתחות החדרים. "מה לפי דעתך יקרה אם אני אדפוק לך בדלת לאחר שאסתדר ואתקלח" מצאתי את עצמי שואל את רוויטל. "עד שלא תנסה, לא תדע" היא ענתה לי.
|
תגובות אחרונות
-
bonbonyetta
בתגובה על בנטו הלוחם (שם זמני)
-
RonArzi
בתגובה על הגיגים על טכנולוגיה
-
Lisi-strata
בתגובה על לולו שרה ונעם הסינדרל
-
קנולר
בתגובה על איך מתארים שתיקה כבדה?
-
~בועז22~
בתגובה על אני כל כך שמח שהגעת, פרק - 3 - רותי
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על אלטעקאקר
תגובות (89)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני משתדל להגיב לכל התגובות, גם למאוחרות.
אני מניח שככה זה אצל כולם. לא זוכר מה בדיוק רציתי להגיד בפוסט הזה אבל נדמה לי שהניגוד בין הרגשות והתחושות האישיות לבין המלחמה שמסביב צריך לדבר בעד עצמו.
תגובה מאוחרת צפל ובוודאי לא תראה אותה
כי החיים זורמים הלאה
אבל אני לא יכול בלי לומר:
"כל יום כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב"
ולהפך - איך שלא תרצה להפוך את זה...
רון
טוב שחייכת,
אם הסיפור טוב? אין לי מושג......
חייכתי בסוף וקראתי בנשימה אחת.
זה טוב, לא?!
תודה תמי
אצלי, אם הספקת לשים לב, הנשים תמיד צודקות.........
צודקת רויטל.
ואני?
אני תמיד בעד לנסות.
לנסות בכוונה להצליח.
יופי של כתיבה.
אין בעד מה
דווקא בסיפור הזה הכנסתי את עצמי כדמות מישנית.....
את ההמשך תדמייני בעצמך
תודה על קריאה וכוכב.
היי, יש לי יערה בגינה,
הסיפור נהדר.....
מקווה שדפקת בדלת...
הידעת?????
נא לידע כשיהיה המשך לסיפור....
אהבתי מאד וגם כיכבתי *
איזה כיף זה הסניליות, כל יום דברים חדשים........
תודה שולמית.
המלחמות לא נשכחות, הם נוספות לשכבות הגיאולוגיות של הנפש, מלחמה, שקט, מלחמה . כמו סימני פיח ואבק וולקני בעומק הקרח של אנטאקטיקה.
איזה סנילי אני
רק כשירדתי למטה להגיב ראיתי פעם כבר הגבתי
כוסאוממו העיקר היה יופי לקרוא ולהינות
מחדש, שהרי טעם ההחמצה אינו זר לנו.
במחשבה שניה עדיף שלא לדפוק על הדלת.
המלחמה הזאת.
זה מספיק לומר את המשפט הזה כדי לזכור
את מהירות השיכחה.
הזוי.
ואיך כל זה עם ההורמונים המוזיקה
השכטה ורויטל.
כותב טוב אתה שכן יקר.
כיף לקבל תגובה שכזו
זו יצירה (אני מתכוון לבלאד מדלי כמובן) שנשמעת כמו מונולוג של שברון לב, מדהים!
אתה כותב מצויין/משובח/נהדר/נפלא.
היתה לי אמפטיה מלאה לאורך כל הקריאה.
והשמיעה.
מצויין כרגיל. והמוסיקה תענוג, עוצרת את הזמן ולוקחת אותך למקומות אחרים דן
לדעתי זה צמד נהדר, נאמנות לעצמך יחד עם יכולת לרמות את האחרים.
זה צירוף שמיטיב בגדול עם איכות הכתיבה.
וסלח נא למחשבי אשר בלע כמה אותיות ורווחים בהודעה הקודמת.
תודה אסטור
או ששניהם........
אני מאוד משתדל לא לרמות את עצמי בזמן הכתיבה......לגבי שאר הזמן, לא יודע....
איזה יופי של כתיבה, אסף, אתה מצויין בסיפורים אנושיים, כיף לרוא אותך. או שאתה רמאי גדול, או שהלב שלמחובר למקלדת.
תודה עדינוש
אין כמו תרופות סבתא/א
צפל,
קראתי אתמול.
הלכתי ליישם את תרופת הסבתא.
עזר לי.
חזרתי היום עם כוכב.
תודה
התקרבתי, התכופפתי, חשתי בבושם, חטפתי ת'בוסה, הסמקתי.......
סמוק ומבולבל
תודה
אני מניח שאת צודקת.
במוחמץ יש החמצה וגם חמיצות
תודה
אתה ,אתה, כן אתה
תתקרב רגע, יותר קרוב....
יופי- עכשיו, אם אתה שומע צילצולים באוזן זה מהבוסה שנחתה לך על הלחי הוירטואלית שלך
רות עבור :))
כיף.
מתה על ריח של יערה.
נראה לי שרוב האהבות המוחמצות הן לא אלו שלא התחילו, אלא אלו שהתחילו והחמיצו, אלו שהתחילו והתפוגגו, אלו שלא חשדנו בקיומן. *
תודה שרי
יהלום
כל אהבותי המוחמצות
והם לא ידעו...
* מכל הלב
שלך שרי
איסמע יא נועם
אמרו לי שלא נאה לספאמפם את כתבי ולכן אני לא שולח אתרעות לפוסטים שלי.
אני אישית, גולש לי בין חברי ולמדור פוסטים של חברים ומשתדל לגלות מה חדש.
תודה על הכוכב ונסה לקרא עוד דברים שנמצאים בבלוג שלי, אולי תאהב משהו.
בסוף אני תמיד משלם......
קדימה הפועל!
אסף
צפל,
יא עקרוט. איזה יופי אתה יודע לכתוב.
בשביל ההתחלה קיבלת ממני כוכב
בשביל זה שלא הזמנת אותי לקרוא אתה עוד תשלם.
נעם.
תודה ערן, נסה את הסיפור L6 אנחנו מעשנים כדי לשיר את הבלוז....
אז ככה נראה פוסט של איש שכּנות ופשטות הן הקול הפנימי שלו. בלי זיוני מוח ועם ראייה מפוקחת את עצמו ואת הסובב אותו.
הרגשתי שמספרים לי סיפור בפאב אפלולי, וגרונו של המספר הוא תוצר של שלושים-ארבעים שנים של אלכוהול וסיגריות והצלחות וכישלונות והשלמה.
לב רחב, איש.
אופססס
זה לא שם בארמית :)))
שריתה, יותר טוב.
או סתם שרי.
תודה על הביקור שריתא
כתבתי כבר פעם: אנשים,זה כל הסיפור
צפל, עוררת סקרנותי :-)
ראיתי פה סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור)
והרגשתי את ההתקדמות - המוכרת לי- מהמרכז צפונה, אל ציר ההתרחשות.
והרגשתי את תחושת ההחמצה.
והרגשתי את הריח המתוק-מגרד באף- של זן מסויים מאוד של יערה (!)
והרגשתי כמה קל - אם רוצים- לקרב בין נהגת מונית מתוייגת סטריאוטיפית לבין עיתונאי שמאלני. כי "הגושרים" יכול לגשר בין קצוות או בין ניגודים. והמלחמה מקצרת הליכים.
וחשתי את מוראות המלחמה, והשריפות שארעו בה. והודיתי לך שלא פנית פה גם אל חוש השמע, שבמצבי הפגזות הוא שולח חיצי רעל אל הנפש, המיוסרת מפחדים.
וחשתי שהסיפור אנושי כל כך, ישיר ובלתי מתחנף ומתרפק על עבר של צפוני בן קיבוץ.
תודה פוקסי
על הכוכבית ועל כך שאתה קורא בקביעות
תודה אורלי
לרגע לא חשבנו שיהי ורדרד...
לך על סבא-אולי נלמד משהו.
תודה על הקומפלימנטים
מכאן כל אחד לעצמו כיד דמיונו הטובה עליו........אצלי הדמיונות צבועים בכחול.....
שיוווווווו,,,,מתי ההמשך??
רוצה פרטי פרטים. מה היה? איך? איפה?
יפה יפה כתבת!!
תודה לך מגית
הו!!
להניח תחבושת על הלב - נכבשתי
ואהבות מוחמצות - כבשתי בצנצנת הזכרונות
יש בכתיבתך ערך מוסף של לצאת נשכרת בתובנות
והצפון הוא יער
והריח הוא יערה
כל העולם כולו ג(ו)שר(ים) צר מאד
יופי של כתיבה וסיפור
תודה סוונסון
יופי של כתיבה יופי של מוסיקה שמרתי ברשימת השמעה
תודה נהנתי מאוד.
תודה
לריחות יש תכונה כזאת שהם פוגעים ישר במרכז הזיכרון הריגשי....
לקטע המוסיקלי הזה אני ממליץ להאזין ע"פ הוראות הסבא הנ"ל. אני מניח שכל אחד מוצא במוסיקה משהוא אחר. מבחינתי הקטע הזה הוא סיפור שלם על לב שבור שמסופר ללא מניירות וללא קישוטי סרק, רק מוסיקאים ענקיים מסוגלים לזה. קשה לי להאמין שאני אעז איפעם לכתוב משהו כזה כטקסט.....אני גם לא מספיק כשרוני, לצערי.
האם העז העיתונאי להקיש בדלתה של רוויטל? ואם העז האם נענתה לו? שכל אחד ימשיך מכאן.....
שמת בוודאי לב לכך שבקטנה, דחפתי את עצמי לסיפור....(היצ'קוקיזם ספרותי שכזה)
תודה על הפירגון
אההה.. והכי חשוב...
ריח היערה נעוץ באפי...זכרונות מבית אבא, יו נוווו...
ריח יקר לליבי.
יווווו.. צפלסיטו.
שמת לי מוסיקה לשעת ערביים-ערב-לילה כזה... איזה כייף
(אשים אותה שוב מאוחר יותר, מבטיחה לי).
וחוצמזה...תגיד.. אני 'נורא' סקרנית -
מה עם הסקרנות? חרגה או לא חרגה את החתול??
אהבתי את הסיפור השזור שלך , בתוך עצמו.
כמו בבושקה כזו, בובה בתוך בובה בתוך בובה...
יופי. כייף לקרוא.
כפיים וכוכב...ויום נפלא.
רומנטי? יתכן......מה לעשות
שבוע טוב גם לך
התענגי גם על החול
היערה המטריפה, ההחמצות [איזה כיף לפעמים לבכות] האהבות הגדולות והקטנות, המפגש בין גבר לאשה, הסכנה באויר שתמיד עושה רחוק לקרוב.
אסף, אתה איש רומנטי.
תודה, חבל שבאינטרנט אי אפשר להעביר ריח וטעם.
הזכיר לי את בית ילדותי
מסביב לחצר היו עצי רימון וצמח היערה
בפרחים היה מלא צוף.
הנה צמח היערה
אוהבת לקרוא אותך,
יופי של סיפור
שבוע טוב.
תודה סיגמא.
חטאתי עוותי פשעתי!
בגלל שתגובתך הגיעה כציטוט, לא הגבתי על תגובתך כי חשבתי שכנראה שכבר הגבתי.....
מקווה שלא יקרה יותר
ותודה על הצתמיכה
אסף
צפל איש
"נחמד"
לא כל הסיפורים שלך שמחים
גיטה למשל קרעה את ליבי
אני אוהבת אצלך את האיך סיפור נולד, איך שאתה לוקח אותי ביד
ואני כאן כל זמן שאהיה
עונג שבת.
שבוע טוב צפל דרלינג.
תמי.
צפל - גמני המלצתי על הסיפור שם...
הקפצתי אותו מעלה מעלה...
תודה יעל
בפעם האחרונה חטפתי מאחת הגולשות כשסגרתי סיפור....
מאז ששמעתי את ה"באלאד מדלי" בפעם הראשונה ידעתי שאני אשתמש בזה פעם, יסלחו לי המוסיקאים האגדיים האלה.
תודה על הפרגון והתמיכה
פה וגם שם
תודה לך
תודה רותי, מקווה שתאהבי גם את הסיפורים הפחות נחמדים (איתן.......)
תודה ריקיטיקי
שמח להכיר לאנשים דברים שאני אוהב
תודה
איך הכוכבים לעומת השקל בעליה או בירידה?
סתאאאאם, העיקר הפירגון......
צפל'ה,
התאהבתי.
סופית.
עכשיו אני רוצה לדעת מה קרה אחרי שדפקת לה על הדלת, אחרי שהתקלחת.
אתה לא יכול להפסיק סיפור כזה באמצע. וקטע המוזיקה - אליפות מוחצת. קניתי.
כתבת יפה כל כך, אסף.
כוכב נופל עליך, ברגע זה ממש.
כתבתי לך גם שם...
א ה ב ת י
סבתא שלי היתה עושה גם אבטיח מוחמץ
סיפור מעולה צפלה, כתוב כל כך יפה, וכל כך ממחיש את התחושה של המלחמה ההיא שוב פעם, ואת כל הדברים המוחמצים בחיים שלנו.......אני אחזור עוד שעתיים עם כוכב
כתיבה יפה והמוזיקה ממכרת צפליטו - אהבתי!
צפל,
אני מאוהבת בכתיבה שלך
תודה על שאתה ממשיך להזין עצים למדורת האהבה הזו.
שבת שלום
רות
תודה לך עוללית.
לא היתי בטוח שהצליח לי הפעם אבל לאחר תגובתך נרגעתי.
סיפור יפהפה וכן. אפילו הצלחתי להריח את היערה, ולי אין מושג בצמחים. והדמויות - כל כך ססגוניות. בנגיעות מכחול אחדות מלאת אותן בעומק, שחררת אותן מהפלקטיות שאנחנו בד"כ מייחסים לאנשים שחולפים בדרך.
והמטאפורות - מאמא מיה - בעיקר הכושי עם הלב השבור והקבב של הבולגרי - מוסיפות ריח אחר, גברי ומסוקס, וכשהוא משתלב ביערה - יש כאן חגיגה אמיתית של צבע וריח וטעם, והג'ז לאוזן, והעשן העולה וחמוקיה של רויטל - לעיניים. (כי טוב העץ למאכל ותאווה הוא לעיניים).
בקיצור הסעת אותנו, מאחורי המלחמה, לתוך קרנבל של חיים. נפלא מאוד!
ובתוך העשב שעישנת נמצאים גם הכוכבים שלי. אז מחר.
תודה
מת על ג'ז ועל כל מוסיקה בתנאי שהיא טובה.
את הדיסק הזה קניתי לפני שנים, זהו מפגש ענקים שנערך ב1954 בין רוי אלדרידג' המבוגר לדיזי גילספי חדשן הביפ בופ הצעיר.
צפל, כתבת בלדה לבלדה. שתי הבלדות עלולות לשבור לבבות במקום לתקן.
לא ידעתי שאתה אוהב ג'ז.
בקרוב מאוד, כשתעברי ליד גדר חיה, תראי צמח מטפס עם המון פרחים לבנים דמויי חצוצרה ותריחי ניחוח חזק ומתוק, תדעי שזו היערה.
תודה
גם סבתות היו פעם נערות
תודה
מוטב מאוחר....
איזה יופי
אני בטוחה שאני מכירה את ריח היערה
אבל לא לא יודעת שזאת יערה...:-)
ואת המוסיקה לא הצלחתי לשמוע משום מה.
איזה סיפור יפה.
אני זוכר שספתא שלי הייתה עושה מלפפונים מוחמצים, עגבניות מוחמצות, חצילים מוחמצים. אולי הייתה עושה גם אהבה מוחמצת, אבל הייתי כנראה קטן בשביל זה, אז.
למרות שאני לא מכיר את ריח היערה, הסיפור מריח לי טוב ואמיתי.
בנות יקרות
אם תמתינו בסבלנות אולי אצרף לזה סיפור
רק סבאים יכולים להמציא כזאת תרופה
חייבים לחכות שיישבר הלב כדי להקשיב לזה?
אוי. כמה מזוכך. כמה מינימליסטי.
ועל כן כל שורה - איפוק ושקט מזדחל.
והמוזיקה, הו המוזיקה המייללת ישר לבפנים. [והתואמת כל כך שעת לילה מאוחרת זאת]
הנח על ליבך תחבושת - רפואה נכונה ללב שבור או אפילו רק קצת מקומט בקצוות.
מחכה לסוף הקטע המקסים...