אני מפלרטטת עם השיגעון באופן קבוע,

מהרגע שאני זוכרת את עצמי.

ואולי בגלל זה המשפחה שלי מתאמצת

למנוע ממני מצבי סיכון קיצוניים.

למרות שאני כבר נושקת ל-21,

ביום רביעי האחרון,

הייתי בפעם הראשונה בהלוויה.

בשער של בית העלמין "גורדון",

אמא שלי אמרה לי,

שאני, לבית קברות, לא נכנסת.

"אני פוחדת ממך", תירצה.

סבא שלי נפטר כשהייתי בת 3,

האגדה מספרת,

שביום שאבא שלי קם מהשבעה,

וחזר הבייתה, ישבנו בסלון,

אבא, אמא, אחי אחותי ואני.

פתאום התחלתי לרוץ,

בצרחות, בכל הבית,

אחוזת טירוף.

עד שאבא שלי הצליח

לתפוס אותי בידיים.

כשנרגעתי,

אמרתי שמישהו רדף אחרי,

למרות שלא היה שם אף אחד.

נכנסתי לרחבת הכניסה,

בזוית העין, קלטתי את הגופה,

כשמעליה בד שחור,

דק כל כך, עד שאפשר לראות את

קווי המיתאר שלה.

אחרי שזה קרה,

אבא שלי ביקש מאח שלו,

ומאח של אמא שלי, לבוא.

כדי שאני אראה אנשים.

לתת לי הרגשה שהכל בסדר.

בזמן שהם היו אצלנו,

זה קרה שוב.

אחרי הפעם הזו, כבר לא

הסכמתי לחזור יותר הביתה.

ובאותו לילה ישנתי עם אמא,

אצל דוד שלי.

התקרבתי, מהססת.

בת דודה שלי תפסה לי

את היד, "תשארי כאן, זה לא בשבילך".

נשארתי לידה כמה שניות,

והמשכתי. עמדתי בשורה הראשונה, ליד אחי.

הוא חייך אלי חיוך עצוב.

הם אמרו קדיש, ולחשתי אמן בזמן,

מיומנות שרכשתי בתקופה הרוחנית שלי.

כשקרעו לאמא שלי את החולצה,

התחלתי לבכות.

פסיכולוג מאברבנאל אמר לאבא שלי,

שיתכן ומדובר בחיזיון תעתועים.

אחרי שעברתי היפנוזה, אמרו שפשוט

מדובר בילדה עם דימיון מפותח.

כשהייתי בת 5, החלטתי שאחת מהבובות

בגן חולה בסרטן. ועד שהיא לא תהיה בגן,

אני לא הולכת לשם. אמא שלי ביקשה

מהגננת לזרוק את הבובה,

ולקנות לה חדשה בתמורה.

זה לא עזר. לא חזרתי לגן.

ואת חוק חינוך חובה,

התחלתי רק מכיתה ב'.

אלה שנשאו את הגופה,

החלו להתקדם לכיוון החלקה, ומתוך

יצר בלתי נשלט, הזדחלתי מאחור, חושבת

לעצמי אולי כדאי, בכל זאת, לרוץ בחזרה לאבא.

אבא שלי כהן. לוויות הן מחוץ לתחום מבחינתו,

אלא אם כן מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה.

אחות של אבא שלי,רותי, גרמה לי להמשיך, כשחיבקה

ואמרה 'את לא צריכה את זה, אולי תחזרי?'

בכל הדרך הארוכה הזו, כדי להעסיק את עצמי,

ולא להתקפל,

שיחזרתי את הפתיחה של הספר,

 "אלוהים לא מרשה",

כשהוא מתאר שם את מסע הלוויה של אבא שלו,

כשכל מה שהוא מצליח לחשוב עליו,

זה שהוא צריך להשתין.

לא מזמן, סבתא שלי שאלה אותי אם אני זוכרת

שנסענו בת"א, ופתאום צעקתי "עצרו,הנה סבא"

ואז אבא שלי ירד מהרכב, כדי לחפש

את האיש שראיתי כדי להוכיח לי שזה לא הוא

כי סבא שלי בכלל מת.

לא זכרתי.

התחילו להוריד את הגופה לאדמה.

'מזל טוב, מותק שמעתי שכבר

נרשמת לאוניברסיטה.'

אמרה לי אשתו של בן-דוד שלי,

גלית. חייכתי אליה,

התקדמתי עוד קצת, ועמדתי ליד

בת דודתי, אלינור.

'אז מה, עוד מעט הודו', סיננה לעברי.

'כן', עניתי, והתקרבתי. רק עוד כמה צעדים,

עד שמצאתי את עצמי עומדת במרחק יריקה

מבור העמוק.

כמה שניות אחרי, הרגשתי את הציפורניים המלאכותיות

של אמא שלי ננעצות לי בכתף.

קפצתי, מבהלה. "את לא צריכה לעמוד פה".

סובבתי את הראש בחזרה. היא כבר הייתה עמוק בפנים.

יום אחד, כשהייתי בכיתה ה',

אחי חיכה לי עם האופנוע בשער,

בסוף יום הלימודים. זה היה לי מוזר,

כי כבר לא באים לקחת אות מבית-ספר.

 אני חוזרת לבד הבייתה.

לא נתנו לי לחזור הבייתה במשך שבוע.

 ולא הסבירו לי למה.

אחרי כמה שנים, התברר שהשכן בדירה ממול,

התאבד.

הדרך שהגופה החליקה לשם באלגנטיות,

הטרידה אותי.

תמיד דמיינתי נפילה

דרמטית של גופה לתוך קבר,

את קול החבטה כשהיא מגיעה לקרקע.

וענן חול מחניק.

אבל הכי הבהיל אותי,

שיותר מאשר אמא שלי פוחדת ממני,

אני פוחדת מעצמי.