לפי החיוך שלי בתמונה, אני באמת נראית כמו אחת שאלוהים העביר אותה בסלקציה לגן עדן.

התמונה צולמה בתאילנד, גן העדן של חובבי הכפכפים.

חזרתי משם עם מזוודה עמוסה ב10 כפכפים.

 מי יכול לעמוד בפיתוי השופינג, כשהכפכפים עולים בין 5-10 שקל?...בטח לא אני! :)

המוכר התאילנדי שמצולם יחד איתי, נראה קצת פחות מרוצה לעומתי...

הסיפור הוא כזה:

קניתי אצלו זוג כפכפים, והתלבטתי אם לקנות את המידה הגדולה או הקטנה יותר, כי אף אחת מהן לא הייתה לגמרי נוחה לי.

אחרי המון מדידות ולבטים והליכה עם הכפכפים הלוך ושוב בחנות, בחרתי בסוף את המידה הקטנה יותר.

המוכר שמח כבר לראות את הגב שלי אחרי ששיגעתי אותו עם כל המדידות:

"תביא לי את הכפכף הזה, תוריד לי את הכפכפף ההוא, יש לך גם באדום? אולי בכחול? יש יותר קטן? יש יותר גדול? אולי חצי מידה?" וכו'

כשמדדתי שוב את הכפכפים בחדר במלון, החלטתי שאולי בכל זאת עדיף ללכת על המידה הגדולה יותר.

(ממש בחורה החלטית...אפילו בהחלטות שלי אני משתמשת במילת ההסתייגות "אולי" )

חזרתי למחרת לחנות הכפכפים של התאילנדי.

הפרצוף שלו נפל כשהוא ראה אותי שוב, אחרי שכבר היה בטוח שנפטר מקרציית הכפכפים לעולמים !

הוא מלמל באנגלית :no...no...no

החזרתי לו את הכפכפים, אבל הבעיה הייתה שלא מצאתי בחנות,שום נעל שאהבתי, לקחת במקום הכפכף שהחזרתי.

אז הסתובבתי שוב שעות בחנות והתלבטתי מה לקנות.

בסוף התפשרתי על הכפכפים היפניים האלו שמופיעים בתמונה.

רגע ההחלטה היה רגע הסטורי שראוי להנצחה במצלמה :)

יש גם סיפור קטן מאחורי הקולה שהבחור מחזיק ביד:

תוך כדי המדידות המתישות שלי, המוכר הכריח את חבר שלי ללכת לקנות לו קולה, כפיצוי על כך שאני משגעת לו את השכל.

מה אתם חושבים שחבר שלי ענה לו?

"אתה צריך לקנות לי קולה כפיצוי, כי אותי היא משגעת כל השנה!"

אבל בסוף הוא הלך כמו גדול וקנה למוכר, קולה מכספו.

המוכר התאילנדי בטח חי עד היום בפחד שאני עוד אשוב להחליף את הכפכפים.

אבל אין לו מה לדאוג, כבר חזרתי מזמן לארץ...