כעולם נמלה
היה לי פעם כיוון ומיקוד.
או אולי מיצוב ומיתוג?
לא זוכר.
בכל מקרה זה נגמר.
עכשיו אני בקטע אקלקטי.
או שזו עצלנות?
לא ברור.
ולא להתבייש עם הכוכבים.
פוסטים פופולאריים
-
שנה טובה
29/9/08 | 913 צפיות
-
ההישרדות של מארי פיזאם
30/8/08 | 1173 צפיות
-
טלי פחימה שולטטטתתת!!!!!!!!1
29/4/07 | 969 צפיות
-
חמדת אבות (2)
22/8/07 | 1276 צפיות
-
וונוגרד במספרת כפולה לאחור
29/4/07 | 855 צפיות
-
היכונו לטמטמת הקיץ הגדולה!
8/5/07 | 1744 צפיות
פוסטים אחרונים
- בואו להשפיע! 4/10/08
- שנה טובה 29/9/08
- שׁAnd in the end 26/9/08
- אמא של שמרי - הסוף 23/9/08
- פוסטרים במקום קירות 21/9/08
- אמא של שמרי - או כולם נוסעים לחיפה! 16/9/08
זמן שאול
(לכבוד החופש שאני יוצא אליו - פוסט אחד קצר, לא עצבני. חד פעמי. מבטיח)
מאז שאנחנו מצפים לילד (בשעה טובה – בספטמבר), בן בכור (וזכר!) אנחנו חיים על זמן שאול. כולם אומרים לנו שלהם לא סיפרו כמה זה קשה, רק כמה זה כיף, אבל (כולם ממהרים להוסיף) – זה קשה לאללה. ומייאש. ולא ישנים. ודנה ספקטור סובלת וגם האמא מהארץ ואני כבר לא מדבר על האימאמא המעולה (שהפודקסט שלה הוא המניואל שלי לעתיד).בכל מקרה, החלטתי ששתיים שלוש יצירות מופת אני אספיק עוד הקיץ. לפני שהחיים נגמרים - אז הלכתי לחפש סוף סוף את אנה קרנינה, בתרגום החדש - ובאותה הזדמנות להחזיר ספר שקבלתי (עברי, גרוע, לא נכנס לשמות) מ'צומת ספרים'. בחנות הראשונה, במגדלי וייצמן היו נורא נחמדים. שאלתי אם יש להם את התרגום החדש של אנה קרנינה. שאלו אותי מי הסופר. חייכתי במבוכה. ניסיתי שהטון שלי לא יהיה טון של מורה בחטיבת הביניים שממש-מתפלאת-עלייך-כי-ממך-היא-לא-ציפתה. אבל יצא לי. העלבתי את הזבן הצעיר. מה אני יכול לעשות? אחרי חיפושים נרחבים וידניים, כי המחשב לא עובד, לא נמצא הספר. שאלתי אולי יש בחנות אחרת. עכשיו תורם היה להתפלא עלי: "אבל אדוני! המחשב לא עובד!". (אני שונא כשקוראים לי אדוני! אני הרי עוד נער! או לפחות נערי!)
המשכתי לחנות הענקית של צומת בסנטר. יש שם את היאיר לפיד החדש, ועשרות ספרי דיאטה, יש שם ספרי עיון ומדע וספרות עברית ומתורגמת.יש שם מנורות ירוקות ושולחנות חומים גדולים, ואנשים ממש יושבים לידם וקוראים ספרים (או עתונים או מדברים בפלפון - אבל אתם מבינים את התמונה) יש שם אלפי כותרים וחמש מוכרות. אבל אף אחת מהן היא לא אנה קרנינה. גם לא על המדפים. והמחשב לא עובד. אלא מה. "זה הרשת, אדוני", הן הסבירו לי. מיואש במקצת (פתק ההחלפה עמד לפקוע תוך ימים מספר, מה שהוסיף אווירה חירומית לכל העניין) המשכתי לחנות השניה שלהם בסנטר. זו שלא ברור אם היא מחסן או חנות עודפים. בה אין ריהוט מפואר ואווירת ספריה, אין רבי מכר מסודרים בערימות לוליניות ומוכרות לא מהדסות שם בחדווה בין עמוס עוז לספרי הבישול.
אבל יש ויש שם אנה קרנינה. ובתרגום החדש. ויש שם מוכרת שניהלה איתי ויכוח סוער ומרענן על הספר שהחזרתי (היא מאוד אוהבת את הסופר שאני בזתי לו, וידעה לנמק זאת היטב). והמוכר השני הוא בכלל סופר (שבתאי קור, חפשו את 'נהג חדש' שלו – ספר אוטוביוגרפי). במשך עשרים דקות מענגות, באמצע היום, דנו במגמות גבריות בספרות ובאיכות התרגומים של יצירות מופת. דברנו על דרמה בפרוזה לעומת אידאליים שיריים בספרות העברית. בלי מנורות ירוקות וללא שולחנות חמורי סבר - רק שלושה אנשים שאוהבים לקרוא. ולכתוב. ולדבר על זה. סתם כך שלושה אוהבי ספרות באמצע הסנטר. סתם כך. |
תגובות אחרונות
-
טל אביב
בתגובה על בואו להשפיע!
-
יאיר, ניו יורק
בתגובה על "אמא של שמרי" ב'ערב חדש' (עם אמא של - ואיתי!)
-
כנרת רוזנבלום
בתגובה על שנה טובה
-
rivka preisler
בתגובה על פוסטרים במקום קירות
-
מאי נפקא מינה
בתגובה על אמא של שמרי - הסוף
-
,,//;[
בתגובה על ההישרדות של מארי פיזאם
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חתול היתה האופציה הראשונה שלי, אני אשת חתולים ידועה (היתה לי חתולה 18 וחצי שנה, ועוד חתול שנשלח לגור עם אמא שלי כשטסתי לגור בניו יורק, וכעת הוא קשר קשרי אהבה עם סבתו ומסרב לזהות את אמו המקורית).
חשבתי על זה היום ותהיתי מה עדיף לי - חתול שיתבע הרבה פחות מזמני ולא יטריד אותי בליקוקים מעצבנים, או כלב, שיגרום לי, מאניה דיפרסיבית שכמותי, לצאת החוצה שלוש פעמים ביום.
אולי שווה לראות תמונה של המועמד?
ראשית - פני לך זמן בייביסיטר בספטמבר אוקטובר
אבל אל תשכחי לשטוף היטב ידיים ולשים מסכת מנתחים.
שנית - נגיד לך תודה.
שלישית - בעזרת השם יהיה סרבן הקטן.
רביעית - למה כלב? יש לי חתול לבן ומהמם שמתחנן לבית (שלי מלא בשלושה+הקטן שבדרך). לא צריך להוציא. רק ללטף.
האמהות רחוקה ממני שנות אור, אם כי אני שוקלת לאמץ כלב בימים אלה וכבר פוזלת בהנאה לעבר כלבים של אחרים, אבל רלוונטי לכאן זה לא.
אני רק יכולה להעיד, מנסיון חבריי וממעמדי כרווקה נטולת אחריות, שהנטייה הגורפת של הורים טריים היא לקטר. ואז אתה מרחם עליהם ובא לבקר, בעיקר כדי להקל קצת ולהעסיק את הבייבי לחצי שעה או שעתיים כדי שהם יתפנו לענייניהם. אתה מצפה שהם יהיו אסירי תודה, אבל במקום הם חוטפים לך אותו אחרי חמש דקות, חובקים אותו כאילו הרגע שב מלחימה בחזית.
והתינוק, בן כמה חודשים בסך הכל, נלחם רק בחזיות של החברות של האמא שלו, ולצערו מגלה שברוב המקרים לא מסתתר שם חלב.
נו שוין, כשיגדל במילא יילחם בחזיות.
בכל מקרה, תמיד נעים לגלות שיש כאן גם אנשים שקוראים ולא מוותרים.
לי אישית לא נשאר זמן, כי את רוב זמני אני מבלה באתר הזה.
unhappy happy end?
ודווקא היום אני הולך לעשות צ'ק אין בארלוזרוב...
אגב - אני חושב ששלמה בר (או יותר נכון יהושוע סובול, שכתב את המילים) היה אירוני.
אחשלי העביר לי בירושה את התקציר לבגרויות ונהנתי מאוד.
ההפי הנד היה קצת עצוב.
נראה לי שמי שכבר עבר לצד הנשוי, מומלץ שלא יקרא את אנה, וימשיך בחיים נטולי פנטזיה. ומי שכבר הלך אחרי הפנטזיה וגילה שגם שם אין אמת אחת, מומלץ לא להתקרב למתחם רכבת צפון.
ואל תשכח לעולם את דבריו של שלמה בר לגבי ילדים.
הרבה מזל טוב.
אורי
ראשית תודה על הפרגון והקישור.
אני חייבת להגיב. ילדים זה שמחה באמת. אני יכולה לכתוב שעות על הבנות המענגות שלי מבלי להתעייף (אולי לעייף את הסביבה). אתה בטוח תהנה מהפלא הזה. אבל, זה קשה מ א ו ד.
זאת תחילתו של תהליך פנימי שלנו עם עצמנו, באיזה אופן אנחנו תופסים את החיים שלנו. כי אין חזור. הם לא להשאלה הם לנצח. וקשה לעשות ולהפנים שינוי תפיסתי.
כשאני בהכרה אני יודעת שאנו גרעין משפחתי דינמי, מזינים אחד את השניה, ומתפתחים ביחד.
כשאני בחוסר שליטה אני צמאה לחרות שלא תחזור לעולם, לפחות לא כפי שהיתה.
מה שאומר שהכל בראש ובנפש.
הפודקאסט שלי נוצר מתוך מצוקה שהייתי בה לאחר שילדתי את הבת השנייה שלי. (אגב, הקושי שלי התחיל רק כשנהייתי אמא לשתיים. בתקופה שהיינו עם הבכורה הכל היה נראה קל ונוח).
זה מקום מפלט לשיתוף ולשחרור. עם הזמן גיליתי עד כמה הוא נותן דרור לאנשים. אנשים צמאים לאמפטיה וסימפטיה.
נכון שילדים זה אושר. אתה תתענג מפלא- פרי-בריאתך, אבל מותר ורצוי לקטר, לשתף ולהשתחרר.
אורי היקר אתה לא חי על זמן שאול. גם אחרי שהילד יוולד יהיה לך את עצמך, אולי קצת פחות אבל עדיין. וחוץ מזה אתה תגלה עד כמה החיים שלנו מורכבים מפרטים קטנים שעושים אותנו מאושרים. חצי חיוך, מבט חודר, מלמול או לפיטה של האצבע עם כל היד.
האושר יקבל משמעות חדשה, באחריות.
יש לי שתיים.
קודם כל, ברור שיהיה מעולה.
והוא גאון, הרך-שעוד-לא-נולד. כבר אפשר לדעת.
וכדורגלן
ויפה.
ושלא יהיה ספק - זה ממלא אותי שמחה.
והתחלתי לקרוא את 'אנה' ומה אני אגיד לכם: זה פשוט אחלה ספר. בחיי. בתרגום החדש בכלל: קריא ומרתק.
מומלץ לכל פגועי הספרות העברית של השנים האחרונות
ולמאותגרי הרלן קובן.
שבת שלום.
נמרוד צודק.
ועוד מעט יבואו מבקרי הספרים ויהיה שמח.
אנה קרנינה נמצא בבית משחר ילדותי מן הסתם - מסוג הספרים ששומרים לדורות הבאים (בכלל ספרים שומרים ואוגרים).
שמור על הספר לרך הנולד בספטמבר ושיהיה במזל טוב.
נ.ב.
שלא יבלבלו לך במוח .
זו חוויה מדהימה.
ילדים הכוונה.
מזל טוב.
נהניתי מאוד מהפוסט שלך, אולי כי לאחרונה ילדתי ואני מרגישה קצת כמו אמה בובארי. רק חסר שאתאהב בגנן הערבי שלנו, ובעלי ימצא לי בוגנוויליות מרשיעות במחוך. בכל אופן, בתור אחת מההן שכותבות טור בעיתון ושציינת שסובלות נורא, הרשה לי להגיד לך. טור זה כמו נפוח זכוכית. את לוקחת משהו קטן קטן ומנפחת אותו לכל הצבעים והדרמה והפיתולים האפשריים. במציאות, ילדים זה אחלה. לפעמים קשה, לפעמים שמחה, וברוב הפעמים, סתם בשגרה הבנלית, פשוט משהו כיפי ונותן כוח. טור לא יספר לך את זה, הוא לא יכול לספר לך את זה. טור הוא כמו קונכייה שהקוראים מצמידים לאוזן ושומעים בו את עצמם. השמחים שומעים שמחה, העצובים עצב. במציאות, והיה לי נורא חשוב לנחם ולהגיד לך את זה, גידול ילדים זה לא נורא ולא מתיש כמו שמספרים לך, ומכניס לחיים שלך בחזרה את החיוך שאיבדת בגיל חמש. אז אל פחד, יהיה נהדר.