הפעם בחרתי לקחת את הפוסט לדיון מענין שנוגע בחגיגות העשור לחוק למניעת הטרדה מינית, ובמיוחד זאת על הרקע, של פסק דין שניתן בסוף חודש מרץ השנה, בבית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע באופן תקדימי כי גם יחסי מין מלאים בין שני עובדים במקום העבודה, אף שנעשו בהסכמה ובערגה, הינם יחסים אסורים, המהווים הטרדה לפי לשון החוק.
אנסה בדברים הבאים להבהיר כי אנו נמצאים בעקבות הפסיקה החדשה הזו על קו פרשת דרכים שיכול להיות שדוקא ההכרעה הזו תתפס כשיא חדש שיקשה מאד לשבור אותו, אחרי הכל.... כמו שקראתי לדברים, כשאת אומרת "כן" למה את בכל זאת מתכוונת?
קצת רקע קודם.
עבירות של מעשה מגונה, אינוס, וכל מה שנוגע ביחסי מין מלאים בין בהסכמה ובין שאינם בהסכמה היו מטופלים במישור הפלילי בספר החוקים של מדינת ישראל עוד לפני שהוחק החוק למניעת הטרדה מינית. לגבר או לאשה שחשה עצמה חשופה לפגיעה היה מענה בלשון החוק, אף שהדברים נעשו בצורה הרבה יותר כוללנית, ונשתמרו בקוד הפלילי של ספר החוקים, ולא בקוד של עולות אזרחיות.
המחוקק בעצם בקש בחוק החדש לשפר את מעמדה של האישה. כיום בחלוף עשור, אני מתחיל להיות חרד לשאלת המושגים, אנה בעצם אנו הולכים.
הנה, מאז יום 26.3.08 נפל דבר בישראל, בהקשר שמתחיל להעלות שאלות כבדות, לאן אנו הולכים עם החוק לאיסור הטרדה מינית, זאת בעקבות החלטה של בית הדין הארצי לעבודה שראה להתערב ולבטל פסק דין שניתן בבית דין האזורי בחיפה תוך כך שקבע כי גם יחסי מין שנעשים בין שני אנשים בגירים במקום עבודתם, בהסכמה מלאה, (ובעקר בתשוקה מינית גבוהה כך יש להבין את התאורים) הינם אסורים כל אימת שהם נעשים בתוך מערכת יחסים של ממונה וכפוף בעבודה, שמא יש השפעה של יחסי מרות במקום העבודה.
כאן מתעוררת השאלה עד איזה גבול רוצים למתוח את הגומי ולהניח שהוא לא יקרע?
יש לזכור כי לפני עשור, עת יזמו בכנסת את דבר החקיקה למנוע הטרדות מיניות החליטה הועדה לקידום מעמד האישה שהחוק עצמו לא נועד לטפל בסוגיות שקשורות ביחסי מין מלאים; בין אם זה תוך הסכמה בין בני הזוג, ובין למקרים שאין הסכמה שאז מדובר באונס, ענין שמטופל במסגרת הדין הפלילי. לצד אלה יש את העבירה של הטרדה הנוצרת מביזוי או השפלה על רקע אופי התנהגותי או נטיה מינית, שגם היא לעצמה מהווה עבירה של הטרדה.
מה שאנחנו בדרך כלל מייחסים לסוגיה של הטרדה מינית, אלה הן אותן הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאדם שהראה שאינו מעונין לשתף פעולה. "מטריד" או "מוטרד" מהצעה מינית לא מעשית. או מקרה שבו מדובר בהתייחסויות מיניות חוזרות ונשנות , בהן בעקר יש חשיבות גם למצב של ניצול יחסי מרות , שאז, באותו הקשר של קיום יחסי מרות אף קבעו את הכלל ביחס לאדם שאליו הופנו ההתייחסויות המיניות במקרה שאפילו לא הראה שאינו מעונין באותן התייחסויות.
למעשה, אותן דפוסים של הטרדה לא נתקבלו בציבור הישראלי עם החקת החוק, כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לציבור היה ברור רק לפני עשר שנים שמדובר בהגנה לגיטימית וראויה על ניצול מרות בשביל להשיג טובת הנאה מינית, או בצורך במתן הגנה על ציבור חלש שאינו יכול להתמודד עם פגיעות בו בין בגלל צורתו הסקסיסטית בין בגלל נטיתו המינית, ובין סיבות אחרות שיכול שהיה בהם מידה של הגיון, מה צריך למנוע וממי.ואמנם, העשור הנוכחי עשה חסד עם אחדים, העניק זכות בידי נוספים, והעלה את רמת המודעות של בני ישראל היושבים בציון, לשיפור נורמות התנהגות בין בני זוג.
עד כאן "הכל דבש" ובכל זאת, נדמה שאין המצב כיום כבר משאיר את הטעם המתוק של הוראת החוק.כיום אנו נחשפים בעקבות חקיקה אחרונה של בית הדין הארצי לעבודה למסקנה מסוכנת ביותר. זאת נוכח קבלת הערעור של עובדת שקימה בהסכמה יחסי מין מלאים ומתוך רצון חופשי עם אדם שהיה גם בעל מרות במקום עבודתה ויתכן גם כפי שעולה מהפרטים בתיק עצמו שהאשה היתה זו שיזמה את הקשר המיני, ואולי אף התמידה בו כיוון שהיתה מאוהבת בממונה. מערכת יחסים זוגית זו מלמדת על דרך חדשה בה ראתה ה"פלונית" לנקום את נקמתה ב"אלמוני" תחת המטריה של הוראות חוק מניעת הטרדה מינית, ובהגנה מלאה ורצופה של מערכת שיפוטית (חמישה שופטים בהרכב) שדעתה נשתבשה בעיני מעצם העובדה שראתה להחיל הלכה חדשה ומרחיבה מעבר לכל פרופורציה אפשרית של יחסי מין שנעשים בהסכמה.
הרכב השופטים בבית הדין כלל את הנשיא סטיב אדלר וכן את השופטות נילי ארד, ששמשה בעבר כמנכ"ל משרד המשפטים ולידה ישבה השופטת ורדה וירט ליבנה שכתבה את חוות הדעת העקרית של פסק הדין. הרכב השופטים שהכריע כפי שהכריע, לא בסס כאן מצב של יצירת נורמת התנהגות סבירה וראויה. אלא התקין הלכה למעשה תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
גם אם תרצו לומר שאלה הנורמות הראויות בעיני השופטים, אין מדובר כאן בנורמות ראויות בעיניהם של צעירים וצעירות הנמצאים פנויים להיכרויות וליחסים בהזדמנות שנפתחת להם במקומות עבודה. שכן, במקרה דנן, הסוגיה התעוררה בין שני עובדים שהיו נשואים, כל אחד לאחר, בזמן קיום הרומן ביניהם. אבל הדין הוא אחד גם למקרה בו היה מדובר בבני זוג שאין להם סטטוס של נשואים, אלא רק על עצם קיום יחסי מין מלאים גם אם נעשו בהסכמה וככל שזה נוגע במקום העבודה.
בספור המעשה שבו התגוששו שני המתדיינים עמדה תשתית עובדתית בה אותו ממונה חשק בעובדת, והצליח לפתות אותה למערכת יחסים מינית בזמן היותה אשה נשואה לאחר. מושגיות זו היא שהפריעה כך נדמה לי להרכב השופטים לבסס מסקנה משפטית על יסוד הוראות החוק שהעניקו בידיו, תחת זאת, הוא נפנה לבנות מנגנון חדש של משפט רצוי. שיטת משפט שאינה רצויה לכל אדם באשר הוא אדם.
באחד מן המקרים שהתבררו בבית המשפט העליון, בהקשר של הטרדה מינית לקח השופט מישאל חשין את המטבע הלשוני שנמצא בשירם של חברי להקת התרנגולים "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת,?" והבהיר כי הוראת החוק למניעת הטרדה מינית, מעניקה לנו כיום גם את התשובה, התשובה היא שכאשר אשה אומרת "לא" היא גם מתכוונת ל"לא". עמדה זו של בית המשפט העליון היא ההגיונית והנכונה, והיא בעצם שמבקשת ליסד סטנדרט התנהגות ראוי שאין לשום גבר שום זכות על גופה של אשה, או בעלות על גופה של אשה, אלא אם הוא מקבל את הסכמתה המפורשת. המונחים "חשבתי" "הערכתי" "סברתי" מתאימים מעתה ואילך לסוסים שהרי "רק הסוסים חושבים". אבל בני האדם, צריכים ללמוד על דפוסי התנהגות מן המכלול. ולא להניח הנחות סמויות בבחינת "יש מאיין".
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כמו בכל מעשה חקיקה שמצריך פרשנות, יש גם את אותם פרשנים שהבנתם המשפטית מבוססת על היבטים שאינם מצויים רק בשדה ההבנה המשפטי. אלא גם עולם ערכים ומושגים שנשאב מאיזה שהוא היבט שאינו ברור לי כלל.
לבית הדין הארצי לעבודה שראה לקבל את הערעור ולקבוע כי אסור היה לבעל התפקיד לקיים יחסי מין עם העובדת רק משום שהיא עובדת באותו מוסד, יש עולם מושגים מעוות.
אני מוכן להעיד על עצמי כמי שנזהר בצוננין, ביחסים שבינו ובינה, כי מעולם לא נצלתי יחסי מרות אצלי בעבודה, ומעולם לא נתתי לשום תקשורת מינית להתפתח במסגרת העבודה. בטח לא עם עובדות תחת מרותי. אבל , מצד שני, ישנם הרבה מערכות יחסים, בעקר כאלה שנפתחים ונחשפים בין פנויים ופנויות אשר מתפתחות על רקע של מקום העבודה. המסקנה השיפוטית שיצאה מבית הדין לעבודה, מבקשת להביא סוף על אפשרות של בני זוג להכיר ולהחשף מבחינה מינית זה לזו במקום עבודתם. המסקנה השיפוטית שניתנה בשבוע שעבר בבית הדין לעבודה, יכול שתביא את הצורך להשיב עתה לשאלה הכבדה "כשאת אומרת "כן", למה בדיוק את מתכוונת" ("מתכוונת בעצם להגיד כשאני אומרת "כן" זה "לא" ואולי ה"לא" זה "כן"...) ואולי גם יהיה צריך להחתים על הסכם לפני קיום כל אקט מיני עם כתבי שיפוי (התחייבות עצמית לשלם את הנזק) למקרה שבכל זאת, מאותה היכרות רומנטית, ברמה כזו או אחרת, שנולדה במקום העבודה, עשויה היא להתפתח להגדרת הטרדה מינית, בחלוף שנים נוספות, וכאמצעי שנועד להביא למיצוי נקמה בבן זוג שבגד עם אחר/ת או עש/תה דבר אחר שהביא קץ למערכת יחסים מוסכמת ששררה בין הצדדים.
וכל שבקשתי לעצמי לדעת זה רק שאני פטור מחובת הוכחה למי שאומרת לי הן... והנה גם הפטור הזה בחלוף עשור מהוראת חוק למניעת הטרדה מינית, נשלל ממני ואינו ברור עוד, ועל כך אני מלין בהרבה מאד כאב. |