ויהי בוקר ויהי ערב יום חמישי- פורים - חג האווילים.

ויחולו השמיים והארץ וכל צבא הכסילים. וירתחו ויבעבעו רחובות הכרך הגדול.

ויכל אלהים את מלאכתו אשר עשה וישבת. ויכול ליבי וידום. ותפרח נשמתי. ותחדל.

כבר הייתי בגילופין עת עזבתי את אברקסס באותו לילה של יום חמישי בחג הפורים ופילסתי את דרכי ברחובות העיר ההומים, לעבר אותה מסיבה שהתקיימה בסטודיו אפל של אומן שכוח ושולי בפאתים הדרומיים והזנוחים של העיר. את המזדה המטונפת של החניתי על אי תנועה והילכתי לעבר קולות המוזיקה והצחוק. רק בכניסה נזכרתי שאני לא מחופש. המבוכה חלפה תוך שניה. 'על הזין' אמרתי לעצמי 'אני מחופש כל ימות השנה'. נכנסתי. לקחתי בירה לא ממש קרה מאמבטיית הקרח הנמס שבכניסה, עצמתי את עיני, הרגשתי איך המוזיקה חודרת לתוך כל נימי נפשי והתחלתי לזוז. פורים. חג האווילים והכסילים.

של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר רוקד אתה- קדוש הוא.

וכמו בחלום הזוי הייתי, אפוף אדי אלכוהול, מוקף בריחות פורים ובצלילים מלהטים ובבסים נחשקים ונקבות חשופות גב המרקדות סביב. ואני מרחף ואוהב כל בריה וכל אדם. ומחייך לכל עבר ולכל אבר. עיני עצומות למחצה, אישוני דקיקים, חושי מחודדים. ומה יפות היו הבריות. מה נחשקות היו התחפושות ומה עמוקים היו המחשופים. והאלכוהול זרם והמוזיקה חדרה. והמרתף חנוק היה מעשן הסיגריות. והתור לשרותים ארוך הוא. והשעה מאוחרת ונשמתי עולצת וזקפתי גואה ולבי עדיין דומם. וגופי קל ורגלי ממושמעות. והקצב חודר עצמות ומזיז כלי דם לכיוונים שונים. ומגפי כבדים ועקבי עושים שמות ברצפה העתיקה. והאלכוהול והעשב והסיגריות והצבעים המרצדים מול עיני העצומות והבאסים המפוצצים  וכ ל ו ם  ו ש ק ט  ו נ ג מ ר.

ויכולו השמיים והארץ וחושך על פני תהום. ויכול לבי וידום. ותפרח נשמתי. ותחדל.

ואז ראיתי אותה. את אשת הדת. את הכומר.

כה יפה היתה היא היתה אשת הדת. כומר עוטה כיסוי ראש חום עם תליון צלב כבד על חזה בולט ומזמין. או שמא היה שחור אותו ברדס שכיסה את כל פניה ואיפשר רק הצצה חטופה לעיניים המטורפות ההן? ואני רואה אותה מתקרבת. וליבי עוצר. ונשימתי כלתה. ונשמתי פרחה ולבי נדם. והיא יפה. פניה כמעט לא נראים. ברדס כבד עוטה אותם. רק זוג עיניים בוהקות יורות בי חיצים של טרוף. וחיוך מתוק משהו וממזרי עם רווח דקיק בין שיניה הקדמיות. ובשבריר השניה שנחות עליה עיני, על אשת הכמורה ההזויה ההיא, באותו שבריר שניה - נדם לבי, פרחה נשמתי ואני מעולף. חסר הכרה. עדיין נע ונד על רחבת הריקודים הצפופה. נע ונד בין שמיים וארץ. נע ונד בין אמת לשקר, בין פחד לתקוה, בין אהבה לחדלון, בין אווילות לפיקחון, בין כליה לפריחה.  ואני לא נושם. ואני לא חי. 

והיא מתקרבת אלי. ומחייכת. חיוך קלוש שנראה בהחבא מתחת לברדס הכבד. והיא מצטלבת. ומנשקת את קצה אצבעותיה ומדביקה אותן לקדקודי. כאילו שלחה אלי ברכה. ועיניה נוצצות. ומטורפות בו זמנית. ועכשיו חיוכה גלוי יותר וגם הרווח הזה שבין שיניה הקדמיות. והיא רוקדת למולי. ותנועותיה נחשקות. וגופה של הכומר ערב לעיני ומתפתל ונחשק. והיא מתקרבת ומתרחקת ומפנה אלי את גבה ושוב את קדמתה. והיא מפליאה בתנועותיה. ואני מהופנט ועדיין חסר נשימה, עדיין נשמתי מעולפת. ואני על קצה גבול היכולת.

ואני על קצה גבול היכולת לאחר שעה ארוכה של מחול וריקוד וטרוף בקרחנה של מחנק וחוסר נשימה, בין שמיים לארץ בריקוד מהפנט של חשק, ותאווה, וגילופין וסקרנות אין קץ - והינה היא למולי. קרוב מאי פעם. יכול אני להרגיש את הבל נשימתה. מצח למצח. עדיין זזים לקצב המחול. אגנה בידי. מתנה בידי השניה. זקפתי פורצת גבולות בתוך הג'ינס ההדוק. נשימתי כבדה וזרמי חשמל אדירים מתפוצצים במוחי. ולא יכולתי עוד. ולא התאפקתי ולא שמתי עוד גבולות ליצרי ותאוותי ולאהבתי. והסרתי בחד את הברדס הכבד. וראיתי את האושר מול עיני. והצמדתי את שפתי לפיה.

ונשמתי לרווחה.