ובכן, קרה הלא ייאמן, לא?

אני הקטן, משלשל מילים על המקלדת, בלילה, במקום לישון, או לראות אנשים אמיתיים... נלסון הקטן יישן על הרצפה מאחורי, ואני עם הגב לעולם, מבלג על המקלדת... "מביע את עצמי" עלק.

אנחנו בעתיד, אני טוען - טלפונים קטנים עם וידאו, אנשים וירטואלים, מערכת היחסים הכי ארוכה שהיתה לי היא עם המקינטוש שלי. כנראה שאני גם סוג של רובוט. גב קצת כפוף כבר, את יודעת, לא מהגיל - מהתרגיל. התרגיל של העכבר, פעם אחר פעם, עוד ציור, עוד פרויקט, עוד שעות שעות שעות על המחשב. מק יקירתי.

אז אני אחד מכם, חברים וירטואלים - יושב במערה החשוכה, מול מדורת השבט באלף השלישי לפי ישו הנוצרי, שלא תיאר בדעתו שאני הקטן אדבר אל עצמי במכונית, בפקק, אכתוב אל עצמי מול מסך, אעשן בשרשרת כמו נרקומן בכלא...אני העתיד, מסתבר. ביום - מנסה להניע יחד אתכם את מכונת הכסף, כאן, מול המסך. בלילה - לוחם אמיץ בפשע, או אולי, משתעבד יחד אתכם למכונת הכסף, כאן, מול המסך.

 אז למה בעצם? כי אין לי טלוויזיה.