התמונה באדיבות פליקר.

עם הגברים ההבנה - כל הפוסט נכתב בהטייה נשית

מי שעקבה אחרי קורותי בבלוג הגלותי שלי בטח שמה לב לעובדה שאני חוקרת נשים וטלפון נייד וש...אין לי טלפון נייד משלי. בהמשך ישיר לפוסט של טל, גם אצלי עברה הרבה קרינה באוזן עד שהגעתי למצב הנוכחי. היה לי נייד בארץ במהלך השנים האחרונות, והשתמשתי בו תדיר, אבל כשהגענו לאוסטרליה (לפני 10 חודשים בערך), לא יצא לי לרכוש SIM (כי כמובן שהבאנו איזה חמישה טלפונים מתקדמים מהארץ...). אז בהתחלה לא יצא, ואחר כך לא היה צריך, ואחר כך כשהיה צריך, זה סתם התעכב.

 ולא שאני הייתי צריכה: בן זוגי, שיחיה, רצה להגיע בזמן למשחק הכדורגל של הבן ובטעות הגיע לעיר הסמוכה (שתי הערים מתחילות ב- M), כי לא היה לו את מי לשאול. והמנחה שלי בלימודים פשוט היתה בשוק שאין לי נייד ("את תצטרכי לרכוש נייד באיזה שלב" - אמרה לי מודאגת באנגלית כמובן). והחברה שהגיעה לשתות קפה ומצאה את בעלי כי אני הייתי בבריסביין. שלא לדבר על המשפחה שלי שהגיעה מישראל - 4 אנשים 2 טלפונים ניידים. האמת, כשהם היו פה, באמת הייתי צריכה נייד - כמה תיאומים רצו כל יום לפני שיצאנו לדרך...

טוב, גם לי זה לא היה מזיק - רק פשוט למדתי לחיות בלעדיו - וזה ממש לא כל כך נורא. אני אפילו מוצאת את זה מהנה באופן סרקסטי שהוא - לחכות עד שאגיע לטלפון בבית, או לטלפון ציבורי (כן, הם עדיין ברחוב, נראה לי שגם בישראל - שווה בדיקה) או עד לפגישה, רושמת את כל הפרטים של הפגישה מראש במחברת (זוכרות את הימים האלה?). אני חושבת שהפכתי לקצת יותר סובלנית וסבלנית בגלל זה. מה שגורם לי לחשוב ששימוש בטלפון נייד בכזאת אינטנסיביות גורם לכולנו כחברה להיות פחות סובלנים - לעצמנו ולסביבה. למה לחכות כשאפשר להשיג את המידע בדרך (בלי דיבורית? תוך כדי פקק תנועה עצבני), לברר ע כ ש י ו  את כל הפרטים, להיות בעניינים - כי מי רוצה להיות היחיד שלא יודע שום דבר על מה שקרה בדיוק לפני דקה?

ובהשראת אזור מגוריי - אני לוקחת נשימה עמוקה, מסתכלת קצת על האושן   ואומרת - לא נורא, אני אחכה, זה יקח קצת יותר זמן, הוא יסתדר, בסוף תמיד מסתדרים. מה הילד ישאר במגרש כדורגל עד מחרתיים?

עד כאן הכל טוב. אתמול - הודיע לי בן זוגי שסוף סוף יש SIM (למרות ואחרי הכל - אני לא הייתי מביאה את עצמי לחנות לקנות SIM לעצמי...). נשאר רק לחבר את כל החלקים יחד ולהתחבר לרשת.

ועכשיו כשיש לי טלפון נייד - מה יהיה?