מעניין שמכל המחזרים המוצלחים שבהם התפארה אמא שלי, היא בחרה להתחתן דווקא עם סדיסט. הייתי בת עשר כשהוא נכנס וירד לחיינו, של אחי ושלי. בעיניו, היינו ילדים לא מחונכים. היינו לא מספיק לא-ברור-מה וקצת יותר מדי לא-ברור-מה. ומתוך שהוא רצה לתקן אותנו שנהיה במידה הנכונה הן מכאן והן מכאן, היינו חשופים לאינדוקטרינציה שלא היתה מביישת אף משטר קומוניסטי. האמצעי העיקרי היה שטיפת-מוח; מבוקר אור ועד לילה שְחוֹר הוא צעק עלינו בקולו המונוטוני מנסר הגולגלות ושינן את כל אשר עשינו רע מאוד כי רק בכך הצטיינו לחלוטין, בעוד שבכל שאר התחומים התנהגנו כבולי עץ מגושמים וחסרי תקנה. ולכן, הוא ציווה שנישאר כל הזמן בחדרנו, רחוק מהעין ומהאוזן, כמו אותם ילדים מחונכים בפרוסיה של פרנץ-יוזף, של ימי ילדותו הוא, שם בטשרנוביץ. 

מכיוון ששמע מוזיקה קלאסית, הלך לקונצרטים ותיאטרון, אמרה עליו אמא שלי שהוא "תרבותי". וכך היתה עבורי "תרבותיות" מילת גנאי, ומוזיקה קלאסית אהבתי בערך כמו אנדי מקדואל שהכריחו אותו לשמוע בטהובן ב"תפוז המכני". 

אח שלי התחיל בחיי נוודות. הוא נשלח מהבית לקיבוצים ופנימיות. אבן מתגלגלת. אני נשארתי וספגתי מנה כפולה של צעקות.

הקול שלי פיתח עוצמה וצעקתי חזרה. בעיקר: "הלוואי שתמות!" ו"כשתמות אני אשתין על הקבר שלך!" זה לא עזר. לקח לו המון זמן עד שהוא מת. הרבה הרבה שנים. מה שלימד אותי שני דברים לפחות: שלמילים אין כוח מאגי, וגם שאלוהים מעדיף שהרשעים לא יסתובבו בחצר שלו. אז חיכינו וחיכינו עד שהוא ימות. אח שלי היה שואל לפעמים את אמא שלי: "נו, מתי הוא ימות כבר?" עמוק בפנים גם היא כבר רצתה להיות אלמנה. היא רק בשום פנים ואופן לא היתה מוכנה להיות שוב גרושה, להודות בכישלון נוסף. היא נהגה ללכת שוב ושוב לאותה מגדת עתידות, גברת קפוסטה. גברת קפוסטה אמרה לה כל פעם, תוך התבוננות מהורהרת בספל הקפה: "הוא או-טו-טו הולך! הוא בטוח הולך!" אתם בטח מנחשים מי הלך קודם. ברור! גברת קפוסטה! צר לי לבשר לכם שגם אח שלי בסוף התייאש והתאבד.

כשהבעל של אמא שלי מת סוף סוף, לא הלכתי ללוויה. אני גם לא נוהגת לדבר עליו או להזכיר אותו. זמן רב גם את השם שלו לא הייתי מוכנה להוציא מהפה. יום אחד כשישבתי אצל אמא שלי, ראינו משהו בטלוויזיה, נמלט מתוכי איזה זיכרון שקשור אליו: תמיד כשהייתי באמצע המקלחת, הוא היה פותח את ברז השירותים ועוצר לי תמיד את המים להמון זמן. מין מעשה לא מובן שכזה אבל מאוד מטריד. דבר אחד ברור היה לי, שהוא מסתובב באיזור המקלחת ושאני חייבת לשים מגבת על חור המנעול. זה הפך לטקס אינטואיטיבי שלא סיפרתי עליו לאיש.

והנה מצאתי את עצמי מספרת לאמא שלי על הזיכרון הזה. אמא שלי שמעה את מה שאמרתי, הסתכלה עלי ואמרה בקול נחוש: "עכשיו! בואי נלך עכשיו ונשתין לו על הקבר!" מרוב הפתעה נכנסתי להיסטריה של צחוק. דמיינתי אותנו, שתי נשים, הולכות להן באישון לילה בין המצבות שבבית-קברות הירקון, עיר הרפאים, נעצרות מול מצבה שהבת הארכיטקטית שלו בחרה, משהו ספשל-דה-לוקס מאבן בזלת, חושפות את עכוזינו הלבנים והצחים מול הירח ומשתינות. 

(זה לא הסיפור שהתכוונתי לכתוב, ראו דיסקליימר בפוסט הקודם).