יכולתי להקדיש את כל הפוסט הזה לשאלה האם בישראל יש זכות לחופש דת (וכן לחופש מדת) ברמה של זכות חוקתית.

זו אכן שאלה טובה, והיא אף שאלה מרתקת (לפחות היא מרתקת אותי) ואולם אין לי כל כוונה לענות אליה, לפחות לא בפוסט הזה.

במרכז הפוסט הזה אני רוצה לדון באפקליקציות הציבוריות של המהומה התקשורתית שקמה עקב פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

ראשית אני רוצה לחזור על מקצת ההתבטאויות שנשמעו בקשר לכך רק כדי שנבין את גודל המהומה. כך למשל תגובת שר הדתות היתה כי: "ביהמ"ש מצמיד אקדח לרקה של העם היהודי". במאמר מוסגר יוער כי גם כותרת הידיעה בעתון הארץ לא באה בדיוק כדי להשקיט את הרוחות שכן על פי הכותרת מדובר בלא יותר ולא פחות ב"מהפכה חילונית".

על כך יש להוסיף את קריאתו של הרב רפי פוירשטיין אשר במסגרת טורו השבועי בו הוא פורש את פרשת השבוע במדור יהדות בY-נט (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3527574,00.html), לפיה עלינו החילונים להבין כי משמעות הפסיקה של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים הינה - שימו לב - שוות ערך להכחשת שואה. הרב פוירשטין מבקש מאיתנו להבין כי הוא מתנגד לכפייה דתית, ואולם עלינו (קרי החילוניים) להבין כי לא מדובר פה בעניין דתי אלא בעניין "יהודי", וההבדל הוא רב, לפחות בעיניו. לעמדתו של הרב פוירשטיין עוד אחזור בהמשך.

ולבסוף עוד התבטאות של העיתונאי והפובליציסט אורי אורבך גם הוא בפורטל של Y-נט (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3527888,00.html) מר אורבך בוחר בהחלטה זו ומסביר כמה היא בטלה בשישים (שכן חוק החמץ כמעט ולא נאכף) אך מציין עד כמה שהיא דוגמא לכך שבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים דומה לסניף של מר"צ, זאת ועוד מציין אורבך כי: "הסיפור המעצבן הוא אחר ועיקרו הוא היכולת של החילונים הקיצונים להחזיק שתי מערכות שליטה במדינת ישראל. אם יש חוק שעובר בכנסת ולא נראה לחילונים, הם משתמשים בבית המשפט כעוד ערכאה שתבטל את החוק, תעקוף אותו או תפרשן אותו ברוח החילונית-ליברלית". אני עוד אשוב ואשיב למר אורבך אבל אני רוצה לקחת רגע הפסקה מתודית ולהסביר ראשית את השורה בתחתונה של עמדתי, ולאחר מכן לפרט ולהסביר.

עמדתי היא שכל אחת מהאמירות הנ"ל הינן אמרות אומללות שמוטב היה שלא יאמרו: שכן כל אחת מהן מכוונת (גם אם בהיסח הדעת) למסלול התנגשות בין הציבור הדתי והציבור החילוני. בכל אחת מהאמרות לעיל מקופלת בעצם הסתה חמורה מאד כנגד הציבור החילוני, ונגד כך אני מתקוממת. כעת אגש לפירוק כל אחת מהאמרות.

אמרת השר -לאור כך שאני חושבת שחומרת האמירה ברורה על פני הדברים אני רק אומר כי ייתכן שאני תמימה, אבל אני מאמינה ששר במדינת ישראל, חייב חובת נאמנות לא רק לממשלה, ולא רק לחוקיה כפי שעולה מהשבועה אותה אמר מעל דוכן הכנסת אלא לכלל מוסדות המדינה, לידיעת כבוד שר הדתות, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וככזו יש בה שלוש רשויות אשר אתה נמנה כחבר בשתיים מתוכן. הרשות השלישית היא הרשות השופטת ובית המשפט לעניינים מקומיים בי"ם הוא חלק מרשות זו.

דעתו של הרב פוירשטיין - אני מבקשת לפתוח בנימה אישית: סבי, ז"ל וסבתי (שהינה אלמנתו) שתבדל לחיים ארוכים, היו באושוויץ, מספר לא מבוטל של קרובים שלי משני הצדדים נכחדו בשואה. והנה קראתי כי בשל כך שאיני מוכנה להתנגד לפסיקת בית המשפט לעניינים מקומיים הרי שלדעתך, נגזלה ממני הזכות המוסרית להאבק במכחישי השואה. ולא רק שנגזלת ממני היכולת להאבק במכחישי השואה אלא שלשיטתך הופכת אני למכחישת שואה בכך שאני צורכת חמץ בפסח.  לצורך הויכוח אני מוכנה להניח כי השואה הראשונה של העם היהודי אכן חלה בתקופה שלפני ההתערבות האלוהית שבאה לידי ביטוי ביציאת מצריים.

האם תמיכה בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, או אי הקפדה על איסור החמץ אכן מהווה הכחשה של שואה ראשונה זו? אני בספק, שכן על פי ההגדה המצות הינם זכר ליציאה החפוזה של בני ישראל ממצריים אם כך המצות אינן אמצעי לזכירת השואה הראשונה אלא כדי לזכור את הנס שהפסיק אותה.

שאלה שנייה היא האם גם יהודי התפוצות הינם מנועים מלטעון כנגד מכחישי שואה ואולי הינם שווי ערך למכחישי שואה בעצמם אך בשל העובדה כי על פי חוקי המדינה שבמדינתם מותר לסופר שליד ביתם להמשיך למכור חמץ גם בתקופת הפסח (למעט אולי שכונות יהודיות קונקרטיות ביותר)?

שאלה שלישית היא מה השוואה כזו אמורה לסמל לציבור הדתי-לאומי אשר אתה חלק ממנו, אם לפי שיטתך אני מכחישת שואה בשל החלטה שכל משמעותה היא מתן בחירה, מה ימנע מהם, בשעת הצורך לנופף בתמונות של מנהיגי האומה במדים נאצים, חלילה ולהחזיר את האומה לתמונות שלפני הרביעי בנובמבר 1995?

ונקודה אחרונה - בטורך סיפרת כי בכוונתך לספר השבת לילדך על דיני מצורעים, האם גם תספר להם, שברוב התלהבות לכתוב לאחיך החילוניים כמה חשוב לשמור על הפסח ועל איסור חמץ, השוות אותם למכחישי שואה, שהינם במובנים רבים המצורעים ה(כמעט) יחדים בעיניו של החילוני? ויעידו על כך התגובות בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה על כל שמועה שמישהו שימש כיודנרנד בזמן השואה. ובנינו ההבדל בין יודנרנד ובין מכחיש שואה אינו גדול, וייתכן אף מזויות ראייה שונות כי מכחיש שואה גרוע מיונדרנד, שכן יודנרנד פעל בעת השואה, ברוב רובם של המקרים תחת כפייה, ואילו על מכחיש השואה לא פועל שום כח כופה, ובנוסף הוא מכשיר בעצם הכחשתו את הקרקע לקטסטרופה הבאה.

אני רוצה להעיר דבר נוסף לעניין האבחנה בין "עניין דתי" ו"עניין יהודי" - אבחנה זו הינה דמגוגית משהו, הרי ברור וידוע כי ברגיל על מנת להשתייך ללאום היהודי יש להשתייך גם לדת היהודית.כך שההפרדה בין דת ובין לאום אינה קלה בשום מקרה, בטח ובטח שהיא אינה קלה כשמדובר במצוות ביעור חמץ, ובטח ובטח כשהעניין כולו קשור לחג שברור שהינו חג דתי שכן חג הפסח הוא אחד משלושת הרגלים.

אני חושבת שהמסקנות לאור השאלות הנ"ל הינה כי ההשוואה בין הכחשת השואה ו"הכחשת הפסח" היתה לא במקום הן משום שאין איסור החמץ בה ללמד על השואה עצמה אלא כאמור על הנס שקרה, שלמרבה הצער לא התרחש כשלושת אלפים שנה לאחר מכן. אני חושבת שלציבור החילוני בכלל, ובפרט זה שהינו ניצול שואה או צאצא של ניצול שואה מגיעה התנצלות על כך שבהבל קולמוס שמת אותם בקבוצה אחת עם אלו שעושים הכל כדי להשכיח את האירוע הטרגי ביותר לאורך קיומה של היהדות.

דעתו של אורי אורבך - בית המשפט לעניינים מקומיים בירושליים הינו סניף של מר"צ?? טוב שלא אמרת שהוא סניף של שינוי. ובנימה יותר רצינית, כן מר"צ כפי שאפשר ללמוד ממצעה הינה מפלגה הפועלת נגד כפייה דתית. האם ההחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים בירשולים פעל נגד כפייה דתית, על פניו (ועל פי הדיווחים התקשורתיים בלבד) נראה שכן, נראה שבית המשפט ביקש לתת אופציה לצרכן מה הוא מכניס לביתו. מתן אופציה זו שוות ערך לאופציה לא להכניס חמץ הביתה.

לעניין ההתחכמויות של השיטה החילונית: רק אנחנו מבטלים חוקים שלא נוחים לנו, ההבדל היחיד הוא, שלמרות שלדעתך אנחנו שולטים הן בכנסת והן בבתי המשפט, עדיין נחקקים חוקים שאנחנו לא מרוצים מהם, לעומת זאת קשה כמעט לספור חוקים שהתקבלו על אפם ועל חמתם של חברי הכנסת הדתיים. וכשהתקבלו חוקים כאלה הרי שיישומם הינו אפסי (עיין ערך חוק טל). מוזר שעם כל הביקורת על היכולת לא לכבד את החוק שהתקבל ועל המירוץ לבטלו על ידי בית המשפט נשכחה ממר אורבך העובדה שפעולה זהה נעשתה על ידי הפעילים הכתומים בעת שהוגשה עתירה לבית המשפט העליון (שיש המזהים גם אותו עם מר"צ... כמה סניפים יש למר"צ בירושלים???) כנגד חוק פינוי-פיצוי, ובעצם כנגד כל מהלך ההתנתקות.

ודבר נוסף לעניין ההתחכמות המשפטית-לשונית: התחכמויות משפטיות אינן מבית היוצר של בית המשפט החילוני. התחכמות משפטית היא פרקטיקה משפטית נוהגת, ויש אלפי דוגמאות כאלה גם מעיון במשפט העברי. והדוגמא הטובה ביותר היא תקנת הפרוזבול שהותקנה על ידי הלל הזקן, תקנה זו באה בעצם כדי להפסיק את הנוהג של שמיטת חובות בשנת השמיטה. אמנם שיקולי המדיניות של הלל הזקן היו טובים וראויים אבל עדיין התקנה נועדה לעקוף דין מפורש. למשפט הישראלי עוד יש הרבה מה ללמוד מיכולת הפלפול שיש במשפט העברי.

ולסיום: החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים באה ממקום ליברלי, ממקום שבו החשיבות היא במתן האפשרות לבחור. דווקא על החלטות ברוח זו על אלו השואפים לראות את הציבורים השונים (חרדים, דתיים וחילונייםוכן כמובן בני דתות ולאומים אחרים) שקיימים בארץ חיים ביחד לברך. כי פסיקה חילונית המקדשת את יכולת הבחירה שלי לא  להמנע מחמץ מקדשת באותה נשימה את הבחירה של חברי הדתי כן להמנע מכך.

רק הכרה ליברלית באוטונומיה של בחירה בין דת לבין בחירה באי-דת, תוכל להביא בסופו של דבר להורדת המתחים השונים בחברה. ואולם כל עוד דוברים כאלה ואחרים יאשימו אותנו בכך שאנו שמים אקדח על רקת הדת היהודית, בכך שאנחנו מכחישי שואה, או בכך שאנחנו משתמשים במנגנון המשפטי כדי להשתחרר מדברי חקיקה שאינם נוחים לנו ובמילים אחרות לא יקבלו כי יכולה להיות החלטה לגיטימית שלא לבצע טיהור חמץ ולא לרכוש מצות דווקא, המתח יהיה הדוק והשכנוע יעשה, תוך כדי שימוש בדימויים מאד מאד צורמים. לפחות לאוזן שלי.