הנושא עשוי עבור אנשים מסוימים להיות קצת כבד אז בשל כך ומחשש לאבד את ששת קוראי הקבועים, השתדלתי לאוורר את הכתיבה של הפוסט הזה, מקווה שעבד. התחלתי לכתוב ולא ידעתי איפה זה יגמר. מודה, זה קצת נראה ככה, אבל שוין. יש ספרון קטן, כתום ומעולה שנקרא "מוח ונפש - יסודות הבעיה הפסיכו-פיזית" שכתב ישעיהו ליבוביץ. לא לא לא, אל תלכו. בעברית, הבעיה הפסיכו-פיזית עוסקת בשאלה שאופפת את החיבור בין החומר (המוח, הגוף) לבין הרוח (הנפש). ועכשיו שהוזכרו צרוף המילים "רוח וחומר", פה המקום להבהיר - אין בכוונתי לכתוב על כך שכל הבעיות שלך או שלך יפתרו ברגע שתלמדו לאהוב את עצמכם ואת הסובבים אתכם, ושזה תהליך. פה לא תכתבנה עצות לחיים. אם כן, השאלה הפסיכו-פיזית שואלת שאלה באמת עתיקת ימים אשר עד היום אין לה תשובה: איך יתכן החיבור שכל אחד ואחד מאיתנו מרגיש יום יום בין הרוח שלו, הנפש שלו (רגשות, מחשבות וכו'), לבין החומר ממנו הוא עשוי. אם אני זוכרת נכון חומר הגוף מסתכם בעיקר בסוכרים, חלבונים, שומנים וחומצות-אמינו. יש גם הרבה מים, או אלכוהול, תלוי אצל מי. אנחנו עשויים חומר, חומר, אותו החומר ממנו כל הסובב אותנו עשוי. המוח שלנו פועל על חשמל, וכן על כמה חלבונים שדיי במקרה נוגעים זה בזה וגורמים לתגובות שרשרת בתא (אם נפשט). זה עסק מאוד מכאני. ובכל זאת כל אחד מרגיש את נפשו ועצמו בתוך החומר הזה, וכמה זה מובן מאליו לכולנו. אז זהו, זה לא מובן. למה כשאנחנו מרגישים עצובים, מתוך המחשבות שלנו בלבד (אכלו לי, שתו לי) - למה ואיך זה מפעיל את בלוטות הדמעות בעיניים והנה הן יורדות? איך המחשבה הפכה כך פתאום לחומר? ולמה קורה אותו הדבר כשאנחנו צוחקים? ומה בין זיכרון, חוויה כל כך מנטלית, מחשבתית, לבין אחסונו בצורה חומרית בתאי מוח? אולי בתא אחד? אולי בחמישה? אולי הוא "מאוחסן" על מליון תאים? ומה זה לשכוח? וכשאנחנו לומדים משהו, ופתאום "יודעים" דבר חדש, מה "מחבר" או מדביק את הידיעה החדשה הזו לחומר שבמוח? נכון, מצאו שכשאנחנו זוכרים דבר חדש אז קורה שינוי בתאים מסוימים במוח, אבל זה עדיין לא מסביר את הקישור בין הרוח והחומר, בין החוויה של "אני עכשיו יודעת משהו חדש" לבין השינוי שמתרחש בחלבוני התא, בחומר. מה "מדביק" אותם יחד? את המחשבה אל חומר הגוף? מה שליבוביץ מספר הוא שלא משנה כמה עמוק נחקור חלקיקים ביולוגיים, לא משנה כמה לעומק נבין ממה מורכבים התאים, הגנים, או האטומים, האלקטרונים והפרוטונים ומה שלעזאזל מרכיב אותם - אלה תמיד יישארו בסופו של דבר סתם חומר, וההוא שאמור להידבק תמיד יישאר רוח. בעיה זו היא בעיני מאלפת. ורק אוסיף עוד משפט של ליבוביץ לסיכום: למראת היעדר קשר מחייב הגיון בין העולם הנפשי לעולם החומרי, ולמראת היעדר אפשרות לתאר קשר ביניהם - הרי מבחינה אמפירית קשר זה קיים במוחנו כמחויב המציאות. או כמו שאומרים - נה (!) לאלה שדורשים הוכחה מדעית. עד כאן עם ההסבר. את כל זה אני מספרת גם בגלל שזה מעניין לדעתי, אבל גם כדי להביא קטע מתוך הספר של ליבוביץ. קטע שמאוד מאוד אהבתי ונחקק בחומר זיכרוני. על מנת להבין את הקטע, נאלצתי לקרוא אותו ואת ההסבר שלו בערך 5 פעמים. אח"כ קראתי עוד איזה 5 פעמים כי כל כך אהבתי אותו. זה קטע שליבוביץ מצטט מספר פילוסופי יהודי בשם "תורת הנפש", שנכתב לפני 800 שנה. אני מביאה אותו בגלל הניסוח היפיפה של ההבדל בין חומר לבין רוח. ליבוביץ הביא אותו בעיקר כדי להראות כמה שאלת החיבור בין המוח והנפש עתיקה. תחילה הקטע מגדיר מה הוא חומר, אח"כ מוגדרת הרוח. כמה יפה פעם כתבו - "מידת העצם הגופני היא להתפשט לשלוש פאות...להיסגר בשיעור מוגבל, להישאר במקומו המסוגל לחומרו, להיות מוקף בשטחו, למנוע עצם אחר מלאחוז מקומו, ואין ביכולתו להכיל צורות המתנגדות זו לזו בזמן אחר, ולכשרונו לקבל המקרים הנאותים יש לו קץ...ומידת העצם הרוחני היא שלא יתפשט לפאות, ולא ייסגר בשיעור מוגבל, ואין לו מקום מסוגל לקיומו, ולא ימנע עצם רוחני אחר מלאחוז מקומו, ויחדור בעצם הגופני כחדירת קרני השמש בבדולח, ויתאספו בו צורות המתנגדות זו לזו בזמן אחד, ולכשרונו לקבל המקרים הנאותים לו אין קץ..." והנה מההסבר הקצר של ליבוביץ: "מידת העצם הגופני היא שלוש פאות" - זאת אומרת הוא תלת ממדי; "להיסגר בשיעור מוגבל" - הוא תופס נפח מסוים; "להישאר במקומו המסוגל לחומרו ולהיות מוקף בשטחו" - בעל מקום מוגדר; "למנוע עצם אחר מלאחוז בו" - זאת אומרת אי חדירותו של החומר, וכו'. ולעומתו, "מידת העצם הרוחני וכו'...יחדור בעצם הגופני כחדירת קרני השמש בבדולח". ממשל זה למדים (כך החכם ליבוביץ כותב) שהמחבר ידע שקרני השמש אינם חומריים ואינם "דבר" ששוכן ב"דבר" אחר. כך גם יש שטענו שהנפש אינה שוכנת בגוף אלא למראת היות הגוף והנפש שני דברים נפרדים הם כאילו נעשים אחד - וזהו הבלתי מובן. והיום במקרה נתקלתי בנוסחה שממחישה זאת יפה 1=1+1. שנתיים אחרי קריאת הספר חזרתי אל הקטע והוא גרם לי לחשוב עוד קצת. ראשון תפס אותי המשפט המסיים: "...ויתאספו בו צורות המתנגדות זו לזו בזמן אחד, ולכשרונו לקבל המקרים הנאותים לו אין קץ...". מבחינה מסוימת המשפט הזה התחבר לי עם האמביוולנציה (לעתים נטולת ההיגיון) של האדם. את הסתירות הקיימות בכל אדם. כן, כל אחד מאיתנו מלא סתירות ביסודו. לא פעם אנחנו מופתעים מהתנהגות לא תואמת של אנשים, לטובה כמו גם לרעה, התנהגות, אמירה, בחירה והחלטה שלא מסתדרים עם מה שמכירים. וגם את עצמינו אנחנו מצליחים להפתיע, ואז לומר שאנחנו לא יודעים מה קרה, ומאיפה זה בא. יש גם סתירות ודחפים, רצונות, צרכים שקיימים בתוכנו אבל מפחידים אותנו, מביכים אותנו, גורמים לנו אשמה או אלוהים יודע מה - אבל אנחנו כל כך טובים בלהעיף אותם חזרה פנימה כמו טיל, עד כדי כך שאנחנו לא ממש מודעים קיומם. למשל ילד שגדל בבית עצבני, שכל הזמן כועסים עליו, גם כשלא מוצדק, לא יתן לרצונות שלו ביטוי כי הוא לומד שאין טעם ואין להם מקום, ממילא זה יגמר בחוויה מתסכלת. עם הזמן זה יקרה אוטומטית, בלי שהוא שם לב, והרצונות האלו יעלמו אל תוך האפלה הפנימית ולא יעלו עוד. אבל הם לא באמת יעלמו, במקרים שהוא כבר לא יכול והצורך הופך חזק ממנו הוא עלול לאבד שליטה והמביט מבחוץ לא יבין מה קרה, אפשר לחשוב. מאיפה הסתירות והדחפים האלו מגיעים? תיאור 'הרוח' בקטע שהבאתי (שלא יתפשט לפאות, ולא ייסגר בשיעור מוגבל, ואין לו מקום מסוגל לקיומו, ולא ימנע עצם רוחני אחר מלאחוז מקומו) מזכיר לי מצב הדומה לזה המתקיים בחלק חשוב של הלא-מודע שלנו - מרכיב המכונה על פי תורתו של חכם אחר ה"איד". והחכם הוא פרויד. כנראה שמרכיב זה אחראי לחלק מהסתירות שקיימות בכל אדם. בו כנראה שוכנים הדחפים שלנו, הצרכים שלנו, משם עולים הרצונות הבסיסיים שלנו, הטובים והרעים, ולאורך כל החיים אנחנו נלחמים איתו, ואנחנו גם נכנעים אליו. לפעמים אנחנו גם מצליחים לחיות איתו בצורה דיי מאוזנת. ה"איד" הוא אותו מרכיב אישיותי שכנראה מהווה את הגרעין הראשוני באישיותנו, זה שאיתו יוצא העובר לעולם. אין האיד מתנהל על פי ההיגיון כפי שאנחנו המבוגרים מכירים, או על פי החוקים המקובלים בחברה. אין ב'איד' חוקי זמן, ולא חוקי מרחב, וסתירות דרות זו לצד זו באין מפריע כל החיים: ולא ימנע עצם רוחני אחר מלאחוז מקומו. כלומר שם - הכל הולך. ואם חלמתם בלילה חלומות מטורפים, כנראה הם הגיעו משם. והנה, עם הדבר הזה תינוק נולד, ונשמה חודרת לחומר - "ויחדור בעצם הגופני כחדירת קרני השמש בבדולח, ויתאספו בו (בחומר) צורות המתנגדות זו לזו בזמן אחד (סתירות), ולכשרונו לקבל המקרים הנאותים לו אין קץ (הגוף מכיל את כל אותן סתירות)" והנה לנו, קיבלנו אדם. אגב, לאלה ששואלים עצמם מה עולה בגורל אותו "איד" - קודם כל הוא לא נעלם לשום מקום, נותר שם בפנים כל החיים. אבל עם השנים ילדים מפתחים יכולות לשלוט עליו - מי יותר מי פחות, תלוי כמובן בעיקר בהורים. בהתחלה הילד מתנהל על פי דרישות האיד, הדחפים, אימפולסיבי, רוצה כאן ועכשיו, מתפרק אם לא קיבל, ולא מתוך פינוק, הוא פשוט נורא נורא רוצה, האיד לוחץ, דורש, וזה חזק ממנו. עם הזמן הילד לומד שיש חוקים בעולם, שמצפים ממנו להתמודד עם החיים בצורה מסוימת, אי אפשר שהכל יתנהל לפי הדרישות שלו. הוא לומד להתנהג בהתאם לצו החברה, ובהתאם לדוגמה שנותנים לו בבית, גם מסתם הסתכלות והקשבה. ובהמשך הילד גם מפתח משמעת עצמית משלו, קול פנימי, ולא צריך שיגידו לו כי הוא כבר יודע לבד. אם הילד גדל בסביבה בה החוקים מעוותים, דפוקים, אז זה מה שיתפוס, אלה החוקים לפיהם הוא ילמד להתנהג ולשלוט על מה שיוצא מהאיד. גם בדברים הקטנים ביותר, היומיומיים. במילים אחרות, חינוך גרוע מתבטא גם בשליטה גרועה על הכוחות שיוצאים מהאיד, וזה מה שימשיך איתו אל החיים הבוגרים. ושלא יהיה ספק, לכולנו נפש (לפחות) קצת שרוטה. אצל רובינו גם החומר לא משהו, מתכלה עם השנים, והוא גם לא טורח להסתנכרן עם הנפש. אבל לדעתי, ככה הרבה יותר מעניין. |