לשיעור הבא שלי עם ינקה וגאורגה כבר צילמתי והבאתי דואטים של מלחינים

מהתקופה הרומנטית, שכבר  התחלנו ללמוד עם ליטי בימים שאחרי הקונצרט

בכנסייה. מכולם תפס אותי  Herbstlied, שיר סתיו, לחן של רוברט שומן למילותיו של מחבר לא נודע:

        Das Laub fällt von den Bäumen       

         Das zarte Sommerlaub       

         Das Leben mit seinen Träumen        

         Zerfällt in Asch und Staub       

        Ja ja, ja ja, Zerfällt in Asch und Staub         

עלוות הקיץ הקלילה נשרה מהענפים,

מותירה עצים עירומים וחשופים,

החיים, החלומות, הכל נמחק,

הכל היה לאפר ואבק.

כן כן, כן כן, אפר ואבק. 

(תרגום חופשי ואף מוגבל...) 

אחרי עוד בית אחד של עגמומית סתיו, חלוף האהבה ושתיקת הציפורים, משתנה הסולם של השיר ממינורי למז'ורי ומתחיל קטע שכולו תקווה וניחומים, כל כך גרמני, 'פשוט עושים מאיתנו הנסל וגרטל,' נאנחנו, אבל יפה יפֶה.

 בינינו לבינינו התחלנו להשתמש במילת הקוד  Zerfällt (צֶרפֶלט) כאשר התכווננו לומר מקרה אבוד, טוטל לוס, או סתם לרמוז זו לזו שמבאס או מעייף, בלוויית תנועת יד מתעגלת כלפי מטה, כמציירת נפילת מטוס.

קריסטינֶה התחילה לנגן ויֶנֶקֶה השתלבה מתחתי, קוראת מהתווים את הקול השני. Absolutly, גאורגה אמר, Absolutly, והוסיף שבהחלט לא יזיק אם נצרף גם את Herbstlied של מנדלסון, שני שירי סתיו רומנטיים לקונצרט של סוף הקיץ, perfect, perfect.

קריסטינֶה, אמא אווזה גאה ברעיון שהגתה, אמרה שתעבוד עם שתינו בשלושת הימים שנותרו, ויֶנֶקֶה הציעה לצרף אותי לקרני גם בכיתת האמן של היום האחרון, בתור אורחת שותפה לדואטים.

עכשיו, כשהתקבלה הסכמה רבתי, לא נותר אלא לבשר את החדשות המרנינות לקרני ולהתחיל לעבוד.

שכנעתי את קריסטינֶה, שכבר נפלה מהרגליים, להצטרף לארוחת הערב שקבעתי עם קרני באֶטקפה החביב, שכבר הפך למרבצנו הקבוע.

חיכינו לקינוח, מין קציפה לימונית שברירית המוגשת על פנקייק, אחת לקרני ואחת לשתינו,  ואז סימנתי לקריסטינֶה.

החלפנו מבטים, צחקוק נרגש של קריסטינה וקרני אמרה,   ",So?" במבטא הזה של אשתו של פולטי, " So לודביגה, יש משהו שאני צריכה לדעת?"

"אנחנו בהריון", אמרתי.

 צחקוק המכשפות המצטלצל של קרני.

"לא, באמת, את ואני, יש לנו בייבי חדש."

ושוב הסתכלתי על קריסטינֶה, מעבירה לה את הכדור.

 ובמבטא ההולנדי הכבד שלה  גוללה קריסטינֶה את השתלשלות העניינים.

 "אז בקונצרט של שבת אתן יכולות לעשות ביחד את שני ה – Herbstlied, אני לרשותכן בנות, מחר וגם מחרתיים", סיכמה בחיוך הקצת ארנבי. 

 "אבל אני רוצה לשיר סולו", כך קרני, פניה מרצינות.

 "כן, ברור, תשירי סולו וגם דואטים," משיבה קריסטינה.

"אבל אני רוצה לשיר סולו, רק סולו," ממשיכה קרני כמו ילדה שאומרת, 'שוקו, רק שוקו,' עיניה נפערות, "ולעבוד על הסולו שלי עד שבת."

"וואלה, הגענו למצב שכבר לא נאה לך לשיר איתי," אמרתי, עדין בחיוך.

שתיקה נעמדה בין שלושתנו. בטשתי עם הכפית בהיסח הדעת, מוציאה את האוויר מהקציפה בצד שלי של הצלחת.

קריסטינֶה שילבה את אצבעותיה הארוכות, הגמישות, עיניה נעות הלוך ושוב מקרני אלי ובחזרה, וכחכחה בגרונה "תשמעי, את יכולה לשיר את קטעי הסולו שלך, זה לא צריך להפריע, באמת, לא יורידו לך אותם."

אני מניחה יד על אמת ידה של קריסטינֶה, ובידי השנייה מסמנת למלצרית שתביא את החשבון.

אבל קריסטינֶה ממשיכה, כמו גננת שעוזרת לילד מתקשה לספור בעזרת תפוזים.

 הנה בצד אחד הסולואים של קרני, לא ייגעו בהם, וכאן בצד השני, לגמרי מבלי להפריע, מונחים להם שני הדואטים הסתוויים, "את יכולה לשיר גם סולו, היא פושטת ימינה את ידה הימנית, וגם דואטים," מושיטה שמאלה את ידה השמאלית, ומסכמת בהנהון, ראשה סובב כמו מאוורר, ניד ראש אחד לי ואחד לקרני, חיוך הארנבת קופא על שפתיה כמו בפרסומת לביצת הפתעה.

 אני כבר מתחילה לפשפש בארנק, מוציאה שטר של 10 יורו ומניחה באמצע השולחן.

 "אוקיי," קרני אומרת.

"אוקיי," כך  קריסטינֶה בחצי סימן שאלה וחצי נשיפת הקלה מצוחקקת.

אני ממשיכה לבהות בחורבן שחוללתי בקציפת הלימון שממנה בקושי טעמתי, צופה מהצד איך שלושתנו קמות, מנידות בראשנו למלצרית ויוצאות אל צינת הערב, מלוות את כריסטינה לטראם שלה,  good night,

 good night,  see you tomorrow.

קרני ואני ממשיכות לפסוע  עוד כמה דקות בשתיקה, אני עדין צופה בנו מהצד כשאני מסתובבת אליה ואומרת, "יודעת מה, בעצם לא מתאים לי לשיר את הדואטים האלה בקונצרט במוצ"ש."

 שתיקה קצרה. "את יכולה לשיר רק את הסולואים שלך", אני מוסיפה.

 "אוקיי", קרני עונה מיד מבלי להתבלבל, ואנו ממשיכות ללכת.

 אני מאיצה את צעדיי, משאירה אותה מאחור, הפער בינינו גדל וגדל - אני יכולה ללכת די מהר כשאני רוצה - ושום קריאה לעברי, שום ניסיון לעצור, אני מצליחה לתפוס את החשמלית שלנו שבדיוק נעצרת בתחנה, ועולה עליה לבדי מבלי להביט אחורה.                                             

                                  * המשך יבוא *