| אותו יום היה יום קר במיוחד, וכולנו ציפינו לסופה עזה של שלגים וקור חודר עצמות. רק אדי, בעלי, פטר זאת במשפט: שטויות, זה לא הולך להיות כל כך גרוע כמו שמתארים..כמו שאמרתי זה היה יום א' 4.3.2001 אם תרשו לי, במחילה, אעבור רגע ליום שלפני, יום שבת.היתה לנו רוטינה די קבועה בימי שבת: אוכלים ארוחת בוקר כל המשפחה במטבח ביתנו ולאחר מכן היינו מתפזרים לכמה שעות כל אחד לעיסוקו. הגדולים מבקרים חברים, הקטנים משחקים בחדר המשחקים ואילו ארד,בננו השלישי שהיה אז בן 5,הולך עם אדי לחוג התעמלות. אני,העצלה, הייתי עולה חזרה למיטה וקוראת עתוני שבת ומתפנקת. אותה שבת, לאחר ארוחת הבוקר, הפתיע אותי אדי באומרו שהוא מצטער, אבל לא יוכל לקחת את ארד לחוג משום שהוא עסוק. מה שאומר שאני צריכה לקום ממרבצי ולקחת אותו.הסכמתי,אומנם בלי התלהבות רבה,אבל התרציתי.כשחזרתי עם ארד מהחוג, אני רואה את בעלי יקירי בחליפה ועניבה בדיוק שב הביתה. תהיתי ושאלתי: מה שונה יום זה מתמול שלשום ?הרי בסופי שבוע אתה בג'ינס וטישרט. והגבר שלי ענה לי תשובה מפתיעה: הייתי בבית הכנסת שלנו, בית חב"ד. כשעשיתי פרצוף של אהבלה שלא מבינה אמר:מאמי,החלטתי שמהיום ואילך אני אלך |