כותרות TheMarker >
    ';

    יומני כרמל

    ילדה טובה כרמל.
    בעצם, כבר לא כל כך ילדה,
    ואם חושבים על זה ברצינות - גם לא כזאת טובה.

    0

    טפו, טפו, טפו, בלי עין הרע!

    15 תגובות   יום חמישי, 10/5/07, 15:30

      אין לי מה לחדש בעניין עין הרע.

    אין באמתחתי תרופות קסם, שיקויי הבסה או נוגדנים מוחלשים של עיניים רעות. הדבר היחיד שאני יכולה לקבוע במידה סבירה של וודאות הוא שעד לא מזמן לא האמנתי בעין הרע. 

    לא שאני קונה את כל הממבו-ג'מבו-הרוחני-ניו-אייג'י, אבל תמיד נראה לי הגיוני שמי שמשקיע אנרגיה בלאחל רע לאחרים, סופו שזה יתנקם בו, אבל יכול להיות שהתיאוריה הזאת היא רק דרך אלגנטית שלי למסך לעצמי את הרוע שקיים בחלק מהאנשים.

    בסיכומו של דבר, ממרומי גיל 31 אני יכולה להודות שאני די אינפנטילית כשזה מגיע לאמונה ברוע. ולא שאני איזו מן פוליאנה או משהו, אלוהים יודע שהתאכזבתי בחיי מאנשים, פשוט... לא יודעת. רוע בשביל רוע? בלי שם מטרה, סתם כרוע מזוקק?נראה לי לא הגיוני איכשהו. 

    מצד שני, אם לוקחים את "מכושפות" כדוגמה, הרי שקיים רוע טהור.

    ובחזרה לצד הראשון – מכושפות? כדוגמה בדיון פילוסופי על טבע האדם?מותק, את יותר אינפנטילית ממה שחשבנו! וגם, מתחילה לגלות נטיות סכיזופרניות... 

    בכל אופן, בימים שאחרי הצעת הנישואין של רן (ואגב, להצעת הנישואין המגוחכת ביותר בעולם יוקדש פוסט נפרד, אם תשרה המוזה) נפגשתי עם אחת מחברותי הטובות ביותר וסיפרתי לה שאני עומדת להתחתן. מדובר במישהי שהיתה, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום (סליחה, פליטת מקלדת) חברתי הבלתי נפרדת: עבדנו ביחד, יצאנו ביחד, שרצנו אחת אצל השנייה שעות כמו בנות עשרה. ובכל זאת, בכל מה שקשור לרן היא התנהגה מוזר. בריחוק. באנטיפתיות מצויה. על אף שחששתי מתגובתה, לזה לא ציפיתי. בחיים שלי לא זכיתי לתגובה כל-כך צוננת ולא רגשית לחדשות טובות.אם הייתי מתאמצת, הייתי יכולה לראות שהיא ניסתה לשמוח בשבילי, אבל היא אפילו לא הצליחה לזייף תגובה נלהבת. 

    חודשים אחר-כך, כשהגענו לסוף הקשר שלנו היא הסבירה לי שהתגובה שלה נבעה מהפחד לאבד אותי לטובת רן, והפחד הוא שגרם לה להתנהג כמו ילדה קטנה. בשלב הזה, זה כבר היה מאוחר מדי.

    חברה נוספת שלי ניתקה את הפלאפון שלה לכל סוף השבוע מרוב שמחה ("מה? באמת? אני כבר חוזרת אליך.")  והשלישית הגיבה במרמור ציני "אוף, בבה, אין לי כוח להרים עכשיו עוד מסיבות רווקות!" 

    תודה. לא, באמת, תודה! 

    אני חושבת שאין דרך להבין את העצב שבו שקעתי מבלי להכיר אותי ואת מושגי החברות שלי. המעגל הקרוב של חברי האמת שלי מונה ארבעה אנשים. היום כבר שניים וחצי (אחת על תנאי).

    פעם אחת בחיים שלי צללתי לקשר וזנחתי את החברים שלי.

    פעם אחת, וגם זה יכול להיות מיוחס לאי שפיות רגעית- עד- בינונית. 

    אני מאמינה שחברות אמיתית שווה את משקלה בזהב ומעשירה את החיים.

    אני מהאנשים שמשקיעים בחברים שלהם עם כל הלב והנשמה: מאלה שזוכרים כל אמירת אגב לגבי בגד/נעל/סרט/ספא נחשקים ודואגים להפתיע בקניית האייטם הנ"ל ביום ההולדת. מאלה שעוזבים הכל ומגיעים לנחם עם האגן-דאז כשנדרש חיבוק, ולבכות בטלפון כבר לא מספיק. ומאלה ששמחים באמת, מהמקום הכי עמוק בבטן, לכל ידיעה שמחה. 

    ואני יודעת, לא מקובל שהנחתום מעיד וגו', אבל אני מרגישה שבמקרה הזה אין לי ברירה. בידיכם הבחירה לקבל את הכתוב בערבון מוגבל.

     

     כשרן חלה כולם התייצבו לצדי. פתאום, ברע לי, הם רצו להיות שם בשבילי. לתמוך. לעזור לי לשאת את הנטל. לחלק סלחתי, עם חלק ניתקתי מגע. עדיין, אני לא יכולה לתהות אם, הגם שלא במתכוון,

    הצטרפו כל האנרגיות השליליות האלה ליצור ענן שחור ומאיים, כזה שלא נראה בעין בלתי מזוינת אבל מופיע בברור בבדיקות MRI ....

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/11/09 10:36:

      צטט: bronte 2009-11-12 16:01:34

      צטט: צב מעבדה 2009-11-11 16:56:14


      לפני שנים רבות...בלה בלה בלה....שווא.

      המממ. אני לא יודעת לגבי שירי יום הזכרון. נראה לי שאני לא מסכימה בעניין הזה.

      אני לא חושבת ששירי יום הזכרון עושים לאנשים טוב. בכל אופן, זאת מעולם לא היתה החוויה שלי מהעניין.

      אני חושבת שאנשים מרגישים שהשירים מכניסים אותם לאווירה ה"ראוייה". אני חושבת שאנשים מרגישים מחוייבות להיכנס לתחושה הזאת, כי יש בזה משהו לאומי ואתה מרגיש מחוייב לשאת בנטל, גם אם הנטל היחיד שאתה יכול לשאת בו זה הזכרון. אני חושבת שאנשים שמחים שהם מסוגלים להרגיש בשביל אחרים ושהם לא התקשחו לחלוטין אחרי עוד שנה ועוד שנה ועוד הרוג ועוד הרוג אבל אני מעולם לא תפשתי את שירי הרעות והעצבות כמשהו שעושה טוב לאנשים.

       

      לגבי בני האדם - אני מניחה שמה שאתה אומר הוא נכון, למרות שהייתי מסייגת את זה:

      ככלל, נראה לי הגיוני שקל לנו יותר לתמוך במי שרע לו, בגלל שאוטומטית זה ממצב אותנו במקום טוב יותר. תחרותיות, פטרנליזם, היכולת ההשוואתית להיות שמח בשלך - מה שלא תהיה הסיבה, אני מסכימה.

      מצד שני, מכירה בהחלט אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם עצב וקושי אצל אחרים ויכולים רק להיות "חברי מסיבות".

      מה ההסבר לזה?

      וואלה, אין לי שמץ שמצו של מושג.

       

      נראה לי שכתבתי זאת כבר איפשהו - יש חברים של מסיבות, חברים שיהיו שם כשרע, וכאלה - שהם מיעוט יקר מציאות, שיהיו שם גם וגם. על אלה האחרונים צריך לשמור מכל משמר.

      תם נאום מלך יולדינדין

       

       

      אני מבדיל בין 'טוב' ל'שמח'. שירי יום הדיכאון לא עושים שמח לאף אחד, הם עושים עצוב לאנשים. הם גורמים להם להזדהות עם העצב של משפחות הנופלים. כוונתי הייתה שלאנשים קל יותר להזדהות בכנות עם עצב מאשר עם שמחה. בכל אופן, גם אם יש מחלוקות על ניואנסים, נראה לי שאנחנו מסכימים על הקווים הכלליים של הרעיון (אני לפחות מסכים עם מה שכתבת למעלה).

       

      יכול להיות שאני מבלבל כאן שני דברים, בכל אופן בעיניי, 'חבר מסיבות' הוא מישהו שקל לצאת ולחגוג איתו. הוא מריץ קטעים, יש לו חוש הומור טוב, הוא חייכן ומשרה שמחה מסביבו באופן כללי, בוודאי בזמן המסיבה. אבל הגורם לשמחה של אותו חבר הוא לא בהכרח ההצלחה שלך, או הגורם היחודי לשמחה שלך. 'חבר המסיבות' יכול להיות שמח בגלל שהוא שתה או עישן משהו טוב, הלך לו טוב היום, או כל דבר אחר שקשור אליו ולא אלייך.  

       

      לעומתו, חבר קרוב, או בן משפחה, הוא לא בהכרח 'חבר מסיבות' אבל הוא בוודאי חבר שישמח בשמחתך.

       

      לפעמים יש לנו מזל ויש לנו חבר קרוב שהוא גם 'חבר מסיבות' וזה ממש ממש טוב.

        15/11/09 10:02:

      צטט: שפ קלאמזי. 2009-11-12 17:49:50

      אולי זה בכלל קשור במה ואיך את מגדירה חבר/ה טוב/ה.

      אני תמיד אומרת, וגם עכשיו, שלא מתיימרת להיות מבינה גדולה באהבה,

      ועדיין בא לי לספר לך את איך שזה בשבילי,

      כי זה בכלל לא משנה אם זאת אהבה לבן זוג, משפחה או חברים.

      אהבה זה מצב נתון, שבכלל לא קשור במה יוצא לנו מזה.

      כשאתה אוהב מישהו, אתה פשוט רוצה שיהיה לו טוב,

      רוצה להיות שם, פיזית או לא - תלוי בסיטואציה,

      מצליחים להבין שלפעמים זה אומר לשחרר קצת, להפגש פחות,

      מצליחים למצוא את המילים והחיבוקים כשטוב וכשעצוב. 

      כשחברה אומרת שפחדה שהיא תאבד אותך כי קורה לך משהו משמח אחר,

      זה אומר שהיא אוהבת את הנוכחות שלך בחיים שלה,

      לא אותך עצמך,

      רק את ההשפעה שלך על החיים שלה,

      במקרה הטוב הייתי אומרת שהיא אוהבת את עצמה.. 

      אני לא מאמינה בקטגוריות לפי רמת יעילות, חברים למסיבות וחברים שימחו את הדמעות..

       

      -לגבי מושג עין הרע, הייתי עונה לך את התשובה המלאה, אבל זה דיון ארוך, בהזדמנות אחרת, אם תרצי, מבטיחה, ובינתיים, תתרחקי ממחשבות על זה, תחזרי לעולם שבו זה שטות של אנשים מעולמות ישנים- 

      דבר ראשון, ולכאורה בלי קשר - אני מתה עליך. באופן כללי וגם פרטני : מתה על אופן המחשבה שלך, צורת ההסתכלות הנקייה שלך על דברים ובכלל.

      אני מסכימה איתך לחלוטין על מושג האהבה, ואני חושבת שיש חברויות וחברים שונים ברמת מה שאתה מקבל ונותן בקשר, אבל כל עוד הבסיס הוא שאתה אוהב את הבנאדם (ומכאן, רוצה שיהיה לו טוב), אז דברים אחרים כמו כמה פעמים בשבוע אתם נפגשים, או אם דיברתם היום בטלפון או לא, או מי התקשר בפעם האחרונה, זה חשבונות שלא מתקיימים ולא משמשים מדד לחוזק הקשר.

      אני מסכימה איתך חלקית לגבי העניין הזה עם החברה - איכשהו, גם אם אני הולכת לקראתה צעד אחד ואומרת אוקיי, יש עניין של חברות, וחרדת נטישה, וקצת קנאת בעלות וכל הדברים האלה, שאולי חלקם לא טובים בבסיסם - אבל לחלוטין אנושיים, הרי שאם אתה אוהב, באמת אוהב בנאדם אחר - אז לפחות תעשה מאמץ ותילחם בזה, ולמצער אם הבנאדם השני עושה מאמצים קיצוניים כדי להוכיח לך שהוא עדיין שם בשבילך - אל תסובב אליו את התחת בהפגנתיות.

      לגבי תגובתך בעניין עין הרע - רוצה, ברור שרוצה.

      זה לא חשש שמצר את צעדי ביום-יום, אבל מכלול חוויות חיים בהחלט גרם לי לפקפק באמונותי הראשוניות.

        12/11/09 17:49:

      אולי זה בכלל קשור במה ואיך את מגדירה חבר/ה טוב/ה.

      אני תמיד אומרת, וגם עכשיו, שלא מתיימרת להיות מבינה גדולה באהבה,

      ועדיין בא לי לספר לך את איך שזה בשבילי,

      כי זה בכלל לא משנה אם זאת אהבה לבן זוג, משפחה או חברים.

      אהבה זה מצב נתון, שבכלל לא קשור במה יוצא לנו מזה.

      כשאתה אוהב מישהו, אתה פשוט רוצה שיהיה לו טוב,

      רוצה להיות שם, פיזית או לא - תלוי בסיטואציה,

      מצליחים להבין שלפעמים זה אומר לשחרר קצת, להפגש פחות,

      מצליחים למצוא את המילים והחיבוקים כשטוב וכשעצוב. 

      כשחברה אומרת שפחדה שהיא תאבד אותך כי קורה לך משהו משמח אחר,

      זה אומר שהיא אוהבת את הנוכחות שלך בחיים שלה,

      לא אותך עצמך,

      רק את ההשפעה שלך על החיים שלה,

      במקרה הטוב הייתי אומרת שהיא אוהבת את עצמה.. 

      אני לא מאמינה בקטגוריות לפי רמת יעילות, חברים למסיבות וחברים שימחו את הדמעות..

       

      -לגבי מושג עין הרע, הייתי עונה לך את התשובה המלאה, אבל זה דיון ארוך, בהזדמנות אחרת, אם תרצי, מבטיחה, ובינתיים, תתרחקי ממחשבות על זה, תחזרי לעולם שבו זה שטות של אנשים מעולמות ישנים- 

        12/11/09 16:01:

      צטט: צב מעבדה 2009-11-11 16:56:14


      לפני שנים רבות כשהייתי סטודנט פוחז בשנה בי"ת שוחחתי עם חברי לחדר במעונות, שהיה איש חכם ויודע ספר. תהיינו איך זה ששירי דיכאון של יום הזיכרון לשועל ולדבורה עושים לאנשים כל כך טוב. די מהר הגענו למסקנה המכלילה שלרוב קל יותר להזדהות עם עצב מאשר עם שמחה. אבל גם אחרי שהגענו למסקנה לא לגמרי הבנו למה, ולמה לרוב ולא תמיד.

       

      לקח לי עוד קורס או שניים באקולוגיה ובאבולציה בשביל לחשוב על הרעיון שאנחנו יצורים תחרותיים כלפי רוב האנשים סביבנו, ורק כלפי קבוצה מצומצמת של אנשים קרובים מאוד אנחנו לא מתחרים אלא שותפים. אלו בני המשפחה והחברים הקרובים מאוד.

       

      כנראה ש"החברות" עם החברות המוזכרות הייתה חברות נסיבתית (מונח שהמצאתי זה הרגע), כלומר חברות שהיא יותר פרי של הצטרפות אינטרסים, ולא רק בגלל שאתן הרגשתן כל כך קרובות אחת לשנייה.

       

      אולי אם מודעים להבדלים האלו בין סוגי החברויות השונות, ומזהים לאיזה סוג משתייכת כל חברות, אפשר להימנע מטיפוח ציפיות שווא.

      המממ. אני לא יודעת לגבי שירי יום הזכרון. נראה לי שאני לא מסכימה בעניין הזה.

      אני לא חושבת ששירי יום הזכרון עושים לאנשים טוב. בכל אופן, זאת מעולם לא היתה החוויה שלי מהעניין.

      אני חושבת שאנשים מרגישים שהשירים מכניסים אותם לאווירה ה"ראוייה". אני חושבת שאנשים מרגישים מחוייבות להיכנס לתחושה הזאת, כי יש בזה משהו לאומי ואתה מרגיש מחוייב לשאת בנטל, גם אם הנטל היחיד שאתה יכול לשאת בו זה הזכרון. אני חושבת שאנשים שמחים שהם מסוגלים להרגיש בשביל אחרים ושהם לא התקשחו לחלוטין אחרי עוד שנה ועוד שנה ועוד הרוג ועוד הרוג אבל אני מעולם לא תפשתי את שירי הרעות והעצבות כמשהו שעושה טוב לאנשים.

       

      לגבי בני האדם - אני מניחה שמה שאתה אומר הוא נכון, למרות שהייתי מסייגת את זה:

      ככלל, נראה לי הגיוני שקל לנו יותר לתמוך במי שרע לו, בגלל שאוטומטית זה ממצב אותנו במקום טוב יותר. תחרותיות, פטרנליזם, היכולת ההשוואתית להיות שמח בשלך - מה שלא תהיה הסיבה, אני מסכימה.

      מצד שני, מכירה בהחלט אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם עצב וקושי אצל אחרים ויכולים רק להיות "חברי מסיבות".

      מה ההסבר לזה?

      וואלה, אין לי שמץ שמצו של מושג.

       

      נראה לי שכתבתי זאת כבר איפשהו - יש חברים של מסיבות, חברים שיהיו שם כשרע, וכאלה - שהם מיעוט יקר מציאות, שיהיו שם גם וגם. על אלה האחרונים צריך לשמור מכל משמר.

      תם נאום מלך יולדינדין

       

        11/11/09 16:56:


      לפני שנים רבות כשהייתי סטודנט פוחז בשנה בי"ת שוחחתי עם חברי לחדר במעונות, שהיה איש חכם ויודע ספר. תהיינו איך זה ששירי דיכאון של יום הזיכרון לשועל ולדבורה עושים לאנשים כל כך טוב. די מהר הגענו למסקנה המכלילה שלרוב קל יותר להזדהות עם עצב מאשר עם שמחה. אבל גם אחרי שהגענו למסקנה לא לגמרי הבנו למה, ולמה לרוב ולא תמיד.

       

      לקח לי עוד קורס או שניים באקולוגיה ובאבולציה בשביל לחשוב על הרעיון שאנחנו יצורים תחרותיים כלפי רוב האנשים סביבנו, ורק כלפי קבוצה מצומצמת של אנשים קרובים מאוד אנחנו לא מתחרים אלא שותפים. אלו בני המשפחה והחברים הקרובים מאוד.

       

      כנראה ש"החברות" עם החברות המוזכרות הייתה חברות נסיבתית (מונח שהמצאתי זה הרגע), כלומר חברות שהיא יותר פרי של הצטרפות אינטרסים, ולא רק בגלל שאתן הרגשתן כל כך קרובות אחת לשנייה.

       

      אולי אם מודעים להבדלים האלו בין סוגי החברויות השונות, ומזהים לאיזה סוג משתייכת כל חברות, אפשר להימנע מטיפוח ציפיות שווא.

        11/8/07 19:07:
      מבינה לחלוטין את תחושותיך, אבל שוב, קצת סקפטית בנוגע לעיניים רעות, טובות או אדישות. את כותבת נפלא. מרגש, מעורר הזדהות.
        27/5/07 13:50:

      צ'רלס (נסיך שכמוך) - כמובן שאתה צודק. התסכלות מאוזנת על סיטואציות מעולם לא היתה הצד החזק שלי.

      בכל אופן, מדובר ברצף אירועים שכל אחד לחוד אולי לא היה משפיע עלי, אבל השילוב של כולם יחד והמחלה של רן, גרמו לי למן צמרמורת לא נעימה בעמוד השדרה.

      וברור לי שיש סיטואציות שאדם לא יכול לעצור מלהיות מרוכז בעצמו ואחר-כך הוא עשוי להצטער על כך, קיבלתי בהכנעה.

      ולגבי מכושפות - כאילו, דה?

        25/5/07 08:54:

      אני שמח לראות כי ישנם אנשים נוספים, מלבדי,  הרואים ב"מכושפות" פילוסופיה .

      למרות שישנם אנשים שלא ירדו למורכבות העניין.

        25/5/07 08:37:

      לדעתי , למרות שאידיאלי שהחברים האמיתיים ישמחו בשמחתך ויחזקו את ידיך בעת צרה. נדמה שהתשובה היא לא תמיד כ"כ שחור לבן .  ההנחה היא, ששמחתך תציף אותך כ"כ גבוה, שאת לא תשימי לב לשאר העולם.חבריך יוכלו עדיין לשקוע במחשבות הטורדניות  והאנוכיות שלהם וזה יהיה בסדר כי בסך הכל את מאושרת.

       ברע , חבר טוב, אדם שאת חשובה לו , לא יכול באמת להרשות לעצמו לשקוע בעצמו אלא הוא צריך להיות איתן וחזק בשבילך. אני לא חושב שקל לאנשים להתמודד עם כאב  של חבר, לפעמים זה מאוד מפחיד , מה אם לא תוכל לעשות שום דבר לשפר את המצב. במקרה כמו סרטן , אין לך מה לעשות, חוץ מלספר את הסיפורים הכי מטומטמים שעולים לראש ולקוות שלפחות תצחיק קצת.

      מעבר לזה, לפעמים גם חברים אמיתיים טועים  ואחר כך אוכלים את הלב על הזה הרבה זמן , סתם חומר למחשבה.

        14/5/07 18:13:
      מיכל, שלא ישתמע אחרת... תגובה וכוכב? השילוב המנצח!
        14/5/07 18:12:

      וואו, איזה כיף לקבל תגובות! אפילו יותר מכוכבים...

      למרות, שגם כוכבים זה כיף.

       

      נופת יקירתי - רוב האנשים מסוגלים או-או: להיות אתך כשטוב לך (בדר"כ "חברי היציאות", אלה ששיחות כבדות או בכי על תקופה גרועה אינם בדיוק הקטע שלהם) או להיות לצדך כשקשה לך. לעשות את שני הדברים, ישנם מתי מעט. וברור שקצת קנאה ולפעמים גם חוסר יכולת להכיל הם אנושיים, השאלה היא המינון. סיכומו של דבר הוא, שכשמוצאים מישהו שמסוגל להיות שם כשעצובים ולשמוח כששמחים צריך לשמור עליו חזק. כי אין הרבה כאלה.

       

      בסוף אני עוד אשמע מרירה כמו סבתא שלי..קורץ

        14/5/07 16:45:

      גם אני מתקשה להבין רוע מזוקק, מחפשת תמיד את המניעים ולא תמיד מוצאת, אפשר רק לשער. (ואפשר גם לשאול, אבל לא תמיד באמת רוצים לדעת.)

       

      זכית לכוכב ממני.

      לא רק שהפוסט הזה מעניין אני רואה שיש כאן לפחות עוד שני סיפורים מעניינים נוספים. מחכה...

       

        13/5/07 17:27:

      מה שאת אומרת כאן מעניין. נהוג לומר שחבר אמיתי נמדד בעת צרה, אבל מה שאת אומרת כאן הוא הפוך - הכי קל לעזור כשרע, נראה אתכם שמחים בשמחתי!

      יש בזה משהו - אשמה היא כוח מניע פופולרי יותר מאהבה, כנראה.

        12/5/07 13:13:
      חברים של אמת הם אכן נדירים ביותר.
      לגבי רוע, הוא קיים כמו הטוב. מי שטוען אחרת הוא רשע בן רשע.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      bronte
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין