הנושא - אין. תאלתר. סתם, יש. איך עושים 750 שקל בתוך 1500 מילים.

תקציב - כרטיס אשראי מוגבל ל - 750 ₪.

ציוד קיים - פליימונט 78 בלי מזגן, אמצע אוגוסט בפרישמן.

אה, ואין לך צלם. תצלם בסלולר, ואם לא ייצא משהו, נשתמש במה שיש מרויטרס.

דימיטרי (29), ממתין בתור בביטוח הלאומי

לא, לא עולה חדש. אבא שלי מרוסיה, אמא מאוקראינה. אני נולדתי בקרית חיים. כן, לא בבית חולים בחיפה. אמא שלי ילדה אותי באמצע הרחוב, ממש ליד ביטוח לאומי.

מתוסכל. בטח מתוסכל. תראה לי בנאדם שמגיע לגיל שלושים בארץ ולא נהיה מתוסכל. וגיל שלושים זה גיל כבר מאוחר להיות בו מתוסכל. בדרך כלל זה קורה הרבה לפני.

בגיל ארבע, שאתה מגלה שהגננת לא נותנת.

אחרי זה בא המעביד הראשון שלא משלם לך, או ההוא שמחלק לך את המשכורת לתשלומים או הבוס הראשון ששולח אותך לעבוד 24 שעות רצוף.

ואתה עובד, יש לך ברירה? צריך כסף לממן את הסיגריות, ושכר דירה.

ובחמש עשרה, כשנגמר הכסף, אני לוקח את הגיטרה ויורד לחוף. כל יום עושה שם עוד 150 שקל. וככה אני חי. שר ומנגן. שיר לעשרים ושמונה לחודש. זה הולך ככה:

אצלנו בשכונה אין ברזלים.

כולם יושבים על כסאות פלסטיק

בכניסה למכולת או בחניית נכים

שותים בירה לועסים מסטיק

מחכים לעשרים ושמונה

מבטן ומלידה,

מחכים לעשרים ושמונה

על עריקות מהצבא

כרים (56), סופר סתם מרצפות אבן

441, 442, 443... אתה יודע שיש באנגליה אנשים שעומדים עם פנקסים בגשרים, וברציפים ובכל מיני מקומות, וסופרים את הרכבות? עשו על השם של זה פעם סרט. זה נקרא טריינספוטינג. יעני - צפיית רכבות.

אז אני סופר את האבנים. בודק שלא רימו את העירייה. וככה אני יכול לדבר פעם ביום עם נאוה הפקחית. אני נותן לה דו"ח על האבנים שיש בכל רחוב. כבר אמרתי לה שכשאגיע לאבו כביר אני מתחתן איתה.

למה אתה מדבר ככה? אני התכוונתי לספור אבנים עד אבו כביר, לא ללכת לפתולוגית. לך, לא רוצה לדבר איתך יותר. לא מדבר איתך, די. פגעת בי. זה כואב לי. אני בוכה, אתה רואה? הנה - דמעה.  נ-אוה, אני אוהב אותך, נאוה...

468, 469, 470... אתה וכולכם תראו, עד כ"ט בנובמבר אני גומר את סמטה אלמונית ואז, הדרך לשוקן קצרה. ואבו כביר אני בא, אני בא יא בן מיעוטים. 477, 478, 479.

חננאל (33), חנווני שהוא הגלגול של גרטה גרבו

נו אז מה אם היא מתה לא מזמן? מה אתה כרונולוג או עיתונאי? אומר לך גרבו. בדוק. הייתי אצל אורן זריף.

שש עשרה שמונים. חבל גברת יעקבי, זה במבצע 1+1. ראית את זאתי? אצלה באמת כל מוצר בול.

הכל התחיל ב - 82. אח שלי נהרג בלבנון. ומאז כשאני חולם אותו אני רואה את גרטה גרבו עומדת. ככה, איך שהיא יפה כזו, בלונדינית ובשחור לבן. לא, אחי נשאר צבעוני. היא בשחור לבן. לא יודע, ככה זה. והיא מצביעה על עצמה ואומרת - אני זה אתה, אתה זה אני. ואני אומר לאחי, מה נסגר איתה? והוא מסתובב והולך. לא אומר לי כלום. הלכתי לרבנים, לקוראים בקלפים לפסיכיאטרים פסיכולוגים, אפילו יצאתי עם עובדת סוציאלית פעם לקפה. ילד, תיזהר על החמוצים שם שלא יישבר, זה זכוכית. את אמא שלו? אז בסדר. בקיצור - כלום. הלכתי לאיזה רב תימני מקובל מקופל בתוך מערה ליד קברות הצדיקים בצפת. קיבלתי ממנו ברכה, שמתי מאתיים דולר בקופת צדקה שיהיה לכפרות, וחיכיתי.

אחרי יומיים, הוא מסתובב אליי ואומר לי שבגלגול הקודם שלי הייתי גרטה גרבו. חזרתי הביתה, חיפשתי קצת בספריות ובעיתונים על גרטה גרבו, מסתבר שהיא עוד חיה. חזרתי אליו לצפת שם אחרי יומיים, והמקובל נעלם. אין יותר בהקפה דימיטרי, אתה לא משלם כבר חצי שנה והזהרתי אותך. מה זה? בסדר, שיגיע העשרים ושמונה, תביא לפחות חצי מהסכום ונדבר.

רציתי לשלוח לה מכתבים, אבל לא ידעתי מה הכתובת. רק ידעתי שהיא גרה באמריקה. הלכתי לשגרירות

אמריקה בירקון, הם עשו פיפי במכנסיים מצחוק. ואני אומר לך פיפי, אני מדבר פה על זרזיפים, כתמים במכנסיים, ריח מסריח, ואללה הוא אכבר. התייאשתי. עזבתי את זה לאיזה כמה שנים. ככה, כי עודף של פחות משני שקל אני נותן במסטיק ילד. חצוף. ואז חמותי שתהיה בריאה, סיפרה לי שחברה שלה שמה מגנטים מהזריף הזה. כלום כסף. חמשת אלפים דולר נתן לה מגנטים לכל הגוף. ואני מכיר את האשה הזו. כולה היתה סמרטוט. פתאום נהייתה פצצת אנרגיה. הלו!!! פקח!!!! נאווי!!! אנחנו מכירים עשרים שנה יא מנייאק אתה לא יכול לומר כלום לפני שאתה דופק דו"ח על השילוט? יאללה עיתונאי, תבוא מחר. העירייה יורדת לי לחיים.

עמירה (לא מסגירה את הגיל), נערה עובדת

מאז שאני זוכרת את עצמי, כולם איחלו לי שאני אהיה זונה.

המשפט הראשון שהגננת נחמה אמרה לי אחרי שאמא שלי שמה אותי בגן בפעם הראשונה, זה:מזונות, מברכים על זה מי-זונות.

אז שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה שזה מקצוע שאני בטוח אעבוד בו בעתיד, וחוץ מכסף הוא יכניס לי עוד הרבה דברים. אני זוכרת - וזה היה כל כך טראומטי עבורי - את הילדים בכיתה, שרים לי שיר, אני חושבת שזה היה בכיתה ג'. אני לא זוכרת את הזמן בדיוק, אבל את השיר לא אשכח לעולם:

אבא שלה נושך כריות,

ואמא שלה מגעילה את הבריות,

יש לה מקצוע מגיל שנה,

זאת עמירה הזונה.

אני זוכרת שבדיוק אחרי זה נכנסה לכיתה המורה שהכי אהבתי. המורה אורה. והיא רק אמרה שהלחן הזה מדי נדוש, צריך לעבוד עם הילדים על יצירתיות מוזיקלית, זונה.

יום אחר הלכתי לבקר את אמא שלי, ובדיוק היה אצלה אחד מהסגל, והוא מאוד הסמיק, כי הוא זיהה אותי מהפעם ההיא בחדר מדרגות של בניין משותף בכיכר מסריק. ואמא שלי חשבה שהלחץ דם עלה לו או משהו, והושיבה אותו. נתנה לו כוס מים. ואני עמדתי שם. סופסוף בעמדה של שולטת. מסתכלת עליו מתפתל. נאנק ממבוכה. לא יודע מה לומר. בזמן שאמא שלי הלכה לאמבטיה להביא לו מגבת, אמרתי לו - פה ועכשיו, אני עושה לך עקומה חד ערכית, ומוציאה ממך יללות שהחתול של שרדינגר לא ידע שהן קיימות.

עד שאמא שלי חזרה הוא חרחר, ופלט קצף מהפה. בקטעים האלה אמא שלי מקצוענית. גם כי היא נשואה לאבא שלי, וגם כי יש לה קילומטראז' מטורף של סרטי אימה. תגיד, אתה רוצה אולי שניכנס רגע פה למקלט? לא לא, אני לא רוצה להזריק, לא במובן שאתה חשבת... חשבתי יותר על כיוון של התחממות הדדית תמורת תשלום סמלי. סמלי זה 350 שקל. לא, אני לא מקבלת כרטיסי אשראי, מאיפה באת אתה? מ-איר, מ-איר, יש פה סוטה, מממממממממאאיייייייייייייררררררר.

אחיהוד דוידי (21.5), נציג שירות לקוחות בחברה סלולרית גדולה, וגיטריסט בלהקת פוסט גראנג'

היום, 51 דקות שיחה עם מטומטם שגר באיזור של המבנים הבריטיים ממלחמת העולם הראשונה, אחד מכונף, פשוט ראשן מושתן, אבקת אוויר, זבל חלציים, וכל זה נשמע מספיק רע בלי שאני רשמית אקלל. פשוט הייתי צריך להקשיב לו כל היום, חרא של עבודה.

הוא אומר לי:

- תראה, וזה שהחברה שלכם לא נותנת לי מענה בכל מה שקשור לצריכה חופשית מתוקף היותי לקוח עסקי גדול ומכובד, כזה שמכניס לכם הרבה כסף בחודש, זה לא בא בחשבון שאתה לא מציע לי שום דבר ששוה לדון עליו או בו. נכון?

- מר אביגד, זה לא שהחברה שלנו לא תספק לך צריכה חופשית כדי למעשה, אם אני מבין נכון, לצ'פר אותך כשצריך. אבל בראש ובראשונה שיקולים מעין אילו הם החלטה פנימית שלנו מתוקף היות הצ'ופר הזה משהו שלא התחייבנו עליו בשום צורה או דרך ואתה יודע זאת היטב. זאת ועוד, ברור לנו שבמצב הנוכחי וברמת השימוש שהולכת ויורדת מדי חודש בשבעה חודשים האחרונים, היווצרות של תנאים שיכולים להביא אותנו להחלטה מעין זו - הולכים ומצטמצמים.

- תראה חמוד, לדעתי אתה מתבזבז שם על הכיסא. עונה כל היום לטלפונים לכל מיני טיפוסים שלא ראית. מה אתה אומר, אולי תבוא לעבוד אצלי, אני צריך מישהו עם תובנות מכירה. מה, שיכנעתי אותך, אה? לא?

- ההצעה שאתה מעלה מר אביגד מחמיאה מאוד, ויש לי הכבוד בלי ספק לדבר עם מישהו שבנושא הזה אני צריך ללמוד ממנו.

- חבוב אתה ממולח..

אחרי השיחה הזו עם המניאק הפסיכי, התחלתי לנסות להבין איך נותנים למטורלל הזה להסתובב בחוץ. בטח שזה קשה. גם ככה הממוצעי שיחה שלי לא משהו, ואני צריך כל שקל מהעבודה המחורבנת הזו. אתה יודע כמה עולה שעת אולפן? ואיפה התחזוקה של הכלים? ונסיעות? ושכר דירה? לא, אני לא מתוסכל. מפה אני יוצא עם האלבום הזה, והולך ישר לגפן תקליטים. הם הוציאו את נירונה. זה דיוויד גפן, הוא יהודי. מה? לא אין לי מושג. נראה לי שהוא בגיל של הכותל המערבי. הבנאדם לא נגמר. אירוסמית' היו אצלו, האיגלז, כל שם זה פנתיאון מוזיקלי. הכל מתועד בשדרות הכוכבים. השם שלי? תראה, אני אנסה להגיע לדיוויד גפן. אם השם יהיה הבעיה, אני אבחר שם במה. שדרות הכוכבים מן, סנסט בולבארד, וים כוסיות לבושות רק בסקטים. כשאני אסתכל אחורה, ואזכר בעבודה הזו, ובהתמודדות היומיומית עם צורות החיים הכי נמוכות, תוך כדי שאני לוגם שמפניה ונותן לרוח  לבדר את שערות הפרא שלי, כשראשי מבצבץ מבעד לסאנרוף של הלימוזינה. או שזו תהיה בעצם מזראטי עם גג נפתח. אחרי חמש שנים אני אחזור לארץ. רווי תהילה. כמו צביקה פיק, רק בלי לסבול את הגנים הנוראים שלו בשיער. מדי פעם אני אקפוץ לריביירה, להיפגש עם דיוויד וחברים בפסטיבל קאן. אני אשכנע אותו בצחוק לעשות עליה, והוא יישאר רציני.

תגיד, אתה רוצה לעלות אליי לקפה? אני גר פה ממש ממול. לא, זה לא שם קוד לכלום. אז מה אם אני נועל בירקנסטוק, זה לא מגזרי, זה יוניסקס. פשוט אמרתי לעצמי שאם כבר עיתונאי, וזה הריאיון הראשון שלי, למה שלא נעשה אותו עם התפאורה המתאימה? ככה על הדרך אני אוכל להראות לך ציורים שלי, ואתה תוכל להעביר את התחושות באופן חי לקוראים. לאן אתה הולך? אתה לא רוצה לשמוע עוד? חבל, עוד עשרים דקות כל הלהקה נפגשים אצלי, ועושים חזרות. אנחנו שרים באנגלית, תישאר, כמה מילים נשארו לך בכלל? אתה יודע שאחד הדברים שאתה נבחן עליהם במגע עם קהל, זה היכולת שלך לומר מילים רבות עוצמה וריקות מתוכן? כי זה על זה בדיוק מתבססת