כותרות TheMarker >
    ';

    על ימין ועל שמאל

    כל מה שמעניין אותי, מרגיז אותי ולפעמים גם מה שקרה לי

    אפוקליפסה עכשיו

    2 תגובות   יום שלישי, 8/4/08, 13:40

       אזעקת הצפירה תפסה אותי הבוקר בעשר עובד בבית. מה אמורה להיות משמעות הצפירה בשבילי? זו הרי לא צפירת זכרון, שאני אמור לעמוד דום, ומכיוון שהדירה שלי נמצאת בקומה השלישית והמקלט נעול קומה אחת מתחת לקומת הקרקע, גם אין זמן לרדת למקלט ולוודא את תקינותו. מה נשאר? להתבונן במהירות בחדרי הדירה ולבחור איזה מהם הכי סביר להימלט אליו בשעת סכנה. מכיוון שמדובר בדירה ישנה, גם אין חדר בטחון מיוחד, ממ"ד בלשון העם. בלית ברירה אמנם העפתי מבט מהיר בחדרי הבית. אף אחד מהם לא נראה מספק בטחון באופן מיוחד, אבל לפחות את תחושת הבטחון הגדולה ביותר משרה חדר השינה. שם יכולה כל המשפחה להתכנס בצוותא ולחוש אינטימיות חמימה, מגוננת.

     

       הדבר המטריד ביותר הם כמובן הסכנות שאותן נועד התרגיל הזה לדמות. ברדיו מדברים על שורה של קטסטרופות איומות: טילים על גוש דן, פצמ"רים על גלי צה"ל, טיל כימי בצפון. ואתה שואל את עצמך, באופן טבעי: האם יש עוד מדינה בעולם שמתרגלת את אזרחיה לקטסטרופות כאלה? גם אם התשובה חיובית, ויש עוד מדינות שעושות תרגולים כאלה "על כל צרה", ברור שישראל היא המדינה שבה הריאליות של התממשות התרחישים הקטסטרופליים היא כמובן הגבוהה ביותר. שהרי ישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם שיש גורמים רצינים המדברים שוב ושוב על הכוונה להשמידה באופן טוטאלי, וגם מכינים את ארסנל כלי הנשק המסוגל להפוך את האיום לממשי.  

     

      אז מה עלינו לעשות מול האיום? להתעורר בכל בוקר בחרדה אינסופית? להחליט שאין טעם בחרדה כזו ולתכנן ירידה מן הארץ? יש כאלה שאמנם מתכננים זאת, ולחילופין דואגים "לכל הפחות" לדרכון נוסף, שוב "על כל צרה". אני מסרב לשתי האפשרויות, בגלל שתי סיבות: ראשית, ברמה האנושית האוניברסלית, האמת היא שכל אחד מאיתנו, בכל מקום בעולם, חשוף כל הזמן לאינסוף סכנות: התקף לב, מחלה קשה, תאונת דרכים, רעידת אדמה, ולמען האמת גם הטרור יכול להכות בנו בכל מקום בעולם. הקיום האנושי כולו הוא שביר. כולנו חיים בידיעה שקיומנו האישי הוא סופי. מתי שהוא יגיע הקץ לחיינו, והקץ הזה יכול למעשה להתרחש בכל רגע. ובכל זאת, הידיעה הזו אינה מונעת מהרוב המכריע בינינו לתפקד בחיי היומיום: לעבוד, לבלות, לתכנן תכניות, לשמוח בזמן שניתן לנו. מדוע, אם כן, הקטסטרופה הודאית של מותנו אינה משתקת אותנו, ורק פוטנציאל הקטסטרופה, שבכל אופן אינו ודאי, ברמה הלאומית, צריך לשתק אותנו או להבריח אותנו מן הארץ?

     

       והנקודה השנייה: גם אם חלילה תקרה מתי שהוא קטסטרופה לאומית, עדיין אני חושב שניתנה לנו זכות היסטורית מיוחדת במינה; להיות בין הדורות היחידים בהיסטוריה היהודית שחיים במדינה משלהם, במולדת העתיקה, מדברים בשפתנו וגם אם אנחנו ממשיכים להיות חשופים לאיומים בטחוניים, לפחות איננו חסרי ישע מולם כפי שהיו אבותינו חשופים בעבר. בקיצור: אפילו אם חלילה מדינת היהודים תתגלה בעתיד כאפיזודה קצרת מועד באופן יחסי, וכמובן שצריך לעשות הכל כדי שלא כך יקרה, עדיין אני מאמין שזו זכות גדולה להיות חלק מהנסיון הכל-כך מיוחד הזה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/4/08 00:37:

      היי יאיר, 

      אין ספק שלחיות בארץ, ולא כמיעוט בכל ארץ אחרת, עדיף בהרבה.

      החרדה כאן היא האדרנלין  - או שזה בגנים שלנו אם אתה פולני ואם אתה מרוקאי.

      פשוט עוד תרגיל לבחון את העצבים שלנו... לא נורא. 

      חבל רק שהרשויות לא מתפקדות כל כך יפה ברגע האמת

      ליילה טוב 

        10/4/08 00:36:

      היי יאיר, 

      אין ספק שלחיות בארץ, ולא כמיעוט בכל ארץ אחרת, עדיף בהרבה.

      החרדה כאן היא האדרנלין  - או שזה בגנים שלנו אם אתה פולני ואם אתה מרוקאי.

      פשוט עוד תרגיל לבחון את העצבים שלנו... לא נורא. 

      חבל רק שהרשויות לא מתפקדות כל כך יפה ברגע האמת

      ליילה טוב 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר שלג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין