פרק א'

הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה (אז מבצע אורנים לימים של"ג). טורי השריון והחי"ר כבר הבקיעו את מעוזי המחבלים בגזרה המזרחית. מתקדמים וקרבים אל פאתי הכפר קוק. כמה עשרות קילומטרים קודם לכן נפרדנו מאייל וולף, קצין הקשר. למסוק החילוץ שהגיע אנחנו מעלים, קודם כל, את הקש"א רן בן בסט, קטוע רגליים. אחריו נושאים את האלונקה עליה שוכב אייל. ידו נשמטת, קרה, אני אוחז בה ומלטף אותו בפעם האחרונה. עלם חמודות מרמת השרון. חבר. הכוחות חונים לשנת לילה חפוזה. המודיעין מדווח, צפויה התקפת גאזלים (מסוקי קרב סוריים). מתקבלת החלטה לתקוף שני בסיסי טילים בעומק השטח הסורי. הם מאיימים עדיין על מטוסינו. עוזי לנצנר, המח"ט, יוזם הקמת כוח מיוחד. כוח עופר מוקם בחופזה. כולם קצינים. כולם מתנדבים. טור רק"מ (רכבי קרב משוריינים) עושה דרכו צפונה. עוקפים את הכפר מימין. כמה טנקים, כמה נגמשי"ם (זלדות). בקושי ממוגנים. הטור שם פעמיו מזרחה. חוצים את הגבול. מתקדמים במהירות. תוקפים, משמידים. מסתובבים וחוזרים. בידנו שבוי קצין סורי בדרגת אל"מ. עיניו מכוסות ידיו אזוקות והוא בנגמ"ש שלי. צפונית לכפר קוק, כבר אמצע הלילה. עלטה גמורה. עוצרים ומגלים שכוחות קומנדו סוריים מקיפים אותנו. בתחילה חילופי הירי דלילים, לאחר מכן כבדים. בהמשך, האש כבר הופכת לאש תופת. מתחפרים ומשיבים אש. חיוורים מפחד. ערניים מהבעתה.זה לא היה בתכנון. ובלילה ההוא (ייקחהו האופל) אנחנו סופגים וסופגים. אור ראשון. הרעש מפנה מקום לדממה. הדממה של אחרי ליל קרב. אפשר סוף, סוף לאכול דבר מה. מחפשים לא מוצאים כלום. מחפשים מוצאים כיכר לחם אחת וקופסת טונה קטנה. פותחים ומאכילים בה את השבוי.

פרק ב'

הימים ימי האינטיפאדה הראשונה. בכביש החוצה בין מחנות הפליטים אסכר א' לאסכר ב' מתקבצת קבוצת חיילים. פלוגה ב'. תדריך לפני יציאה לסיור בסמטאות. זוכרים שרק אתמול אבי, מ"מ בפלוגה א' נדלק כלפיד מבקבוק תבערה. מעט חוששים. לפתע מבין הסמטאות מגיחה קבוצת רעולי פנים. הם מיידים בנו נינג'ות. אחת כזו פוגעת לערן בעין שמאל. אני מטפל. ירייה מפלחת את האויר. נשק חי. הפתעה. מחליטים לדלוק אחרי היורה פנימה אל בינות הבתים. אריה מ"פ ב' מביא חצצית לפזר התקהלות. היא לא יעילה. לכוח מצטרף יורם המג"ד ועמוס מח"ט החטיבה המרחבית. הכוח חוזר עם רעול פנים עצור. כובלים אותו בפלנלית ומכסים את עיניו. מושיבים אותו ליד קיר אחד הבתים ומשקים אותו במים. במקום עוצרת מיכלית צבאית. הנהג יורד ורץ לעומת העציר. בועט בביטנו. אני מכה בו בכת הרובה. הנהג נופל. משיב לעצמו אויר ומתרומם ושוב, בחמת זעם, רץ לכיוון העציר. אני גוהר על העצור ומגונן עליו בגופי. הנהג מניף את רגלו, פיצפוץ עצם נשמע ואני שרוע  חסר נשימה. הסמג"ד משה משתלט על הנהג ועוצר אותו. דני מ"פ א' מגיע ומסיע אותו לחטיבה, לטובת 35 ימי מעצר.

פרק ג'

הימים הם ימי פוסט מלחמת לבנון השניה. קפה דה – מרקר. נמרוד, בלוגיסט מוביל. כותב בעמודו האישי : "אנשים שאשמח להכיר: בלה פרוינד, האישה החרדית שהגנה בגופה, מפני המון זועם, על עדנן אלאפנדי, פלסטינאי ממחנה הפליטים דהיישה, לאחר שדקר שני נערים ישראלים בירושלים בחודש מאי 1992".

יום חמישי 10/5/07צהריים, נמרוד כותב פוסט ומכתיר אותו בכותרת "צה"ל הוא ארגון טרור".

מהומה בקפה.

יום חמישי 10/5/07 ערב, נמרוד כותב פוסט נוסף ובו הוא מודיע :" אלא שהלמות התוף לו אני מקשיב אינן ערבות לאוזניהם של רבים. יותר מכך, הן מעוררות זעם רב. על כן, החלטתי לפרוש מקפה דה מרקר. או לפחות לקחת הפוגה."

אני מגיב לנמרוד, שם : "נמרוד, אני דווקא תומך בהליכתך <הליכת קבע>. הרי, הגעת היום לשיא ולפורקן. לאיזה עוד שיאים תשאף ? אמרת את זה בקול גדול: אנחנו טרוריסטים (כי צה"ל זה אנחנו). מה עוד נשאר לך להגיד לאומה ? איזה סיפור איזוטרי ? איזה שיר אידיוטי ?. הרף, לך ואל תשוב. בוזזזז".

ורציתי שהתגובה שלי לא תלך לאיבוד. רציתי שנמרוד לא יעזוב על קצות אצבעותיו. אני רוצה בשמם של הטרוריסטים כולם שיצא מהדלת הראשית. כשאנחנו מביטים בו. כולנו. בעיניים פקוחות ובעיניים מתות. כן, גם בעיניים שנעצמו כבר מזמן לעולם.