המונית הורידה אותי במפגש הרחובות שינקין-קינג ג'ורג'. חציתי את הכביש ונכנסתי לשוק. אחרי מרק הרגל הקבוע במסעדה של דרין חזרתי לדוכן הפרחים ונפרדתי מהמוכר כשאני נושא איתי צרור ענק וארוך של פרחים אדומים שאת שמם איני זוכר. הוא הבטיח לי שהם יחזיקו שלושה שבועות לפחות והוסיף: "אתה תברך אותי גם בליל הסדר!". באוטובוס לירושלים ישבתי כשהזר עומד לצידי, בסיסו נטוע ברצפה, גופו שעון על הכסא, פרחיו גבוהים מעל ראשי. "אני,  כשאני   קונEת מכנס אני בחיים לא מקצרת אותו. רק עושה מכפלת" שמעתי קול מאחוריי. קול אחר וצפצפני מעט הגיב בלגלוג "את כבר בת שלושים ושמונה. את כבר לא תגבהי". כשנכנסתי לקפה המאבטח שאל בחיוך אם זה נשק. עניתי לו "בטח, פרחים בקנה", אבל הוא היה עסוק בלקוח שאחריי ונדמה לי שגם לא הכיר את השיר. כשהגענו לבסיס וירדנו מהנו"ן-נו"ן איטח אמר "תעשה טובה תוריד גם את הנשק שלי" הסתכלתי על הרצפה ועניתי "על איזה נשק אתה מדבר בדיוק?". הוא היה בטוח שאני עובד עליו. "אל תהיה נאחס, תביא אותו" כשהבין שאני לא משטה בו נכנס להיסטריה "אוי ואבוי, מה נעשה?!". בירור קצר העלה שהוא ישב בקבינה והנשק שלו שהיה מאחור נפל במהלך הנסיעה. נגב, שבילים לא סלולים בין דימונה לירוחם, לך תדע איפה, חושך של תחילת חודש, שבע שנים בכלא, בושה וחרפה, משפט, נשק בידיים של מחבלים, פיגוע בגלל איטח, טיוח, M16 קצר, יותר נכון מקוצרר, נשק של מפקדים, פדיחה, צנחנים. שכנענו את משה הנהג, שכבר פינטז על שינה, לחזור איתנו לשטח ולחפש. אחרי ארבע שעות מצאנו אותו ממש ליד הירידה מהכביש לדרך החולית. איטח ירד על הברכיים ונישק את הרובה המאובק.