אמצע שבוע. השגרה רעה לי. נפשי מטיילת בתוכי, מציירת ציורים עם צבעים אדומים. שורף בי געגוע. נטרפת השמחה. אתה יודע?! הלבד הזה דווקא רגוע, יש רגעים שאני אפילו מצליחה, לנשום כשאינך. יוצאת ממני זו שנשכחה.
אבל לרוב אני בוכה, מבקשת שוב אותך.
יודעת שטעיתי. שהמציאות היא לא מה שרציתי. רואה את השבילים המפרכים, כל הדרכים האחרות קורצות, אני כבר מזהה הזדמנויות.
משותקת. מפחדת בעיקר.
כי אולי תחזור אלי? אולי תביא איתך אור וחום ושלמות מעיקה? אולי תצליח שוב במיומנות אין קץ לחזק את שרופף בי?
אולי ננצח מציאות?
והאולי הזה הוא כמו האשליה
משאיר אותי בהמתנה. משאיר אותי שלך.
|
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צריך ללמוד לבכות, עם מעט חיוך של הבנה, שאלו... החיים
והדמעת זוית העין לא צריכה לכסות ולהסתיר את... מבט השובבות
וראי הבוקר מספר שאת יפה עדיין, והשמש מחממת לך עולם ..יפה, יפה
יאאללה, יצא טוב יחסית לשעה מאוחרת זו
ולילה טוב
מקסים ונוגע ללב סאן שיין יקרה...
תיארת יפה,את האולי כמצב המתנה..
אהבתי מאוד.
רק עכשיו אני שם לב שמדובר בפוסט מ - 4/2008!!!
עדיין אקטואלי?
*
ההמתנה רק כובלת אותך לעבר...
נסי להמשיך הלאה...אם יחזור ויתאים לך מה טוב, ואם לא ,לפחות לא נשארת תקועה מאחור, למשהו שאולי לא יחזור.
תודה על התגובות (וגם על הכוכבים)
מחמם את הלב:-)