אמצע שבוע. השגרה רעה לי.

נפשי מטיילת בתוכי, מציירת ציורים עם צבעים אדומים.

שורף בי געגוע. נטרפת השמחה.

אתה יודע?!

הלבד הזה דווקא רגוע, יש רגעים שאני אפילו מצליחה,

לנשום כשאינך.

יוצאת ממני זו שנשכחה.

אבל לרוב אני בוכה, מבקשת שוב אותך.

יודעת שטעיתי. שהמציאות היא לא מה שרציתי.

רואה את השבילים המפרכים,

כל הדרכים האחרות קורצות,

אני כבר מזהה הזדמנויות.

משותקת. מפחדת בעיקר.

כי אולי תחזור אלי?

אולי תביא איתך אור וחום ושלמות מעיקה?

אולי תצליח שוב במיומנות אין קץ לחזק את שרופף בי?

אולי ננצח מציאות?

והאולי הזה הוא

כמו האשליה

משאיר אותי בהמתנה.

משאיר אותי שלך.