יש לך הודעה,

כך זהר הבהוב מעטפה,

לא השארת שום תמונה,

רק משפט קצר והזמנה.

שבועות ספורים לפני חג הפריחות,

צלצלתי, התרגשתי, חשתי פעימות מהדהדות,

סיפרת על חייך, על אהוב שחלה,

בכית את מותו, דמעות עצורות מכילה.

לילות ארוכים ציירתי קווים לדמותך,

בניתי תווי פנים, דמיינתי את חיוכך,

חלמתי את עינייך, השתקפות שעיצבת בקולך,

תיארתי את שדייך, את שלמות חלקי גופך.

רק עוד שבועיים לחשת,

המתן מעט, זה ישתלם,

מקשיים של מרחק גיאוגרפי,

ביקשנו בשקיקה להתעלם. 

אחרי ליל הסדר, פגשתי בך לראשונה,

הדמות שתיארת לי בסתר, הפתיעה, החסירה פעימה,

נסענו לבית הוריי, שם נוף של כרמל משתקף,

התעלסנו שעות ארוכות, מופתעים מחיבור מלטף.

את כל שדמיינתי לחשתי , נושק לתנוך אוזנך,

אתה כל שרציתי פיזמת, מעבירה את ידי על ירכך,

אנחה פילחה את האוויר, נשמע גם קול של כאב,

אתה מזכיר לי אותו דמעת, את הדמות שעדיין בלב.

מעל הרים אדומים דוממים,

עולה לבנה ביישנית,

דולפינים בצמוד שם שוחים,

מתעטפים בהילה זרחנית.

לו יכולנו להיות שם כמותם,

נאמנים לאמת של עצמנו,

הקסם שבסיפור אהבתם,

יכול להיות היה העתיד של חיינו.  

-------------------------------------------------

(תודה ל"ללה לנד" על ההשראה)