תל אביב, שדרות רוטשילד.

חברה ואני מטיילות בשדרה.

על המדרכה נפל שלט מפח ובו רשום "סכנה".

אני בוהה בשלט תוך כדי הליכה, כולי מרוכזת בשיחה הפילוסופית
ובכל זאת מחליטה שאת הצעד הבא אני עושה על השלט.

תוך כדי דריכה הבנתי שזה לא היה רעיון טוב.

השלט החליק ומעליו הרגל שלי.

הרגל השנייה נשארה במקום והמחשבה שעברה לי בראש היתה – זה לא הגיוני, אני אף פעם לא נופלת!

המחשבה השניה שעברה לי בראש היא – היי! אני יכולה לעשות שפגט!

המחשבה השלישית שעברה לי בראש היתה – אולי לא כדאי שאני אעשה שפגט- ואז ברך ימין עצרה את הנפילה תוך כדי שיד שמאל מנסה לאזן את שאר הגוף...

בגדול – נראתי כמו קוסם שסיים קסם והוא אומר "Taadddaaaa!"  

כל התהליך הזה לקח כמה שניות, חברתי היקרה שאלה לשלומי ואז שתינו נסחפנו להתקף צחוק. 

חבל שלא היתה מצלמה שצילמה את כל האירוע הזה.

"אבל כתוב – סכנה!" אמרה לי חברתי תוך כדי צחוק מתגלגל.... 

זה מה שנקרא לחיות על הקצה... אני מקווה מאוד שפעם הבאה אני אלמד לקרוא את סימני האזהרה כשהיקום מנסה לומר לי משהו.  

אתם חושבים שאני צריכה לבקש סימן יותר ברור?