כששמעתי על ההחלטה לסגת מעסקת הטיעון בפרשת קצב, השרירים פשוט נעו בתנועה בלתי רצונית ומתחו על פני חיוך. לא, אני לא חושבת שזה מעשה אצילי ולא שמחתי ממחוות הרצון הטוב הזו, במסגרתה החליט קצב לרדת מרום מעמדו ולהישפט על מעשיו ככל האדם.
חייכתי כי בפעם המי-יודע-כמה, עורכי הדין ויועצי התקשורת ויתר האסטרטגים שקמים בשירותם של אנשי ציבור אלו ואחרים, מראים כמה קל, כמה מתבקש להפוך את הפרקליטות והאינטרס הציבורי על ייצוגו היא אמונה, לבדיחה רועמת.
לא מעט מילים נאמרו כאשר העסקה הזו נרקמה, הפרקליטות נאלצה להסביר בכלי התקשורת השונים את שיקוליה, בהם היעדר הראיות, הסנגורים – מטבע הדברים, הקפידו להדגיש בפנינו את היעדרן ולהחליש את טענות המתלוננות. קשה לי לחשוב כיצד ניתן לחזור מהמילים הללו ועורכי הדין של קצב, כנראה מבינים זאת טוב ממני.
אני חושבת שבכל התקופה הזו, לאף אחד למעט המעורבים בפרשה, לא היה מושג מה קרה שם באמת והעמדות גובשו על פי הגרסאות השונות לסיפור, ההדלפות, הספקולציות ואיך לא – מה שנוח. דבר אחד בטוח לא היה כאן, משפט צדק. משפט צדק ספק אם אי פעם יהיה.
כאשר גברים מטרידים, או תוקפים נשים מינית, הם עושים זאת מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים, הם עושים זאת בסתר, בסוד כמוס - עליו מגן מעטה של הפחדות ואיומים, בין אם היו הם יוזמתו של התוקף, או נבעו מתפיסת המצב של הנתקפת. אין מן הנמנע להסיק, שלולא אותו ערפל סמיך, המכסה על מעשים בזויים שכאלו, ברוב המקרים - הם כלל לא היו נעשים.
כל הפרשה הזו, בטרם ניתנה לה הכרעה כזו, או אחרת, הותירה מסר חזק וברור – לא רק שלצדק יש מחיר, אלא שגם מי שבוחרת לשלם את המחיר הכבד הזה, ספק אם צדק יהיה מנת חלקה. ולא, אני לא יודעת מה עשה הנשיא בלשכתו, זה גם לא משנה בשלב זה, מה שחורה לי יותר מהכל, הוא האופן בו מתנהל כל הסקנדל הזה. |