ובכן, זה איזה ענין שמסתבר שאנשים מתעסקים בו לא מעט.

השארתי מחשבה לחברה שהוסרטה כי היא פגשה ברחוב את האקס שלה, הם נפרדו מזמן, התחלתי לחשוב על שלי. הראשונה החשובה (בשונה מהמצעד המיותר של הכוסים,ציצים,זינים וסיפורים שלא חשובים)  היתה הפעם הראשונה שרציתי לתת הכל למישהו אחר, וגם הפעם הראשונה שרציתי לקחת הכל ממישהו אחר... זה מן ענין כזה, שאחרי שנגמר, תמיד עוד שואלים, גם שנים אחר-כך, איפה הם היום, האם הם חושבים עלינו עדיין לפעמים. הנחמה היא בזה שאנחנו לא יודעים, אבל הם חושבים אותו דבר, לא?

תמיד, האחר נהיה מן נקודת מבט, מין רפרנס למי אנחנו היום, מה עשינו - נקודות הדרך שעברנו מאז.

ואם טוב לנו היכן שאנחנו מונחים היום, אז סבבה, אבל אם קצת פחות... ובכן אז אנחנו חושבים באמת על אושרו של האחר, נכנסות האינטריגות, הקנאה הישנה והשאלה האל-מותית " לאן אגיע מה אעשה האם אי פעם אגיע לשם"

מסתבר שהכל די חפיף, ולאן שלא נגיע הרי שם נהיה, והצד השני, המיתילוגי שלנו שואל גם הוא את אותן שאלות, זוכר גם הוא מאתנו רק את הטוב ומשווה את עצמו והיכן שהוא הגיע, לאן שאנחנו נמצאים היום. ותכל'ס, הרי אחרי חודש ביחד שוב צף החרא, שוב עולות סוגיות העבר, שוב אנחנו רואים שהם לא יותר מהשתקפות שלנו בעיני מי שהוא טוען שאוהב אותנו, ותו לא . אהבות עבר הן מראה של תקופה, של חיים - וכמו כל החיים מסביבן הן טובות, רעות, שמנות, רזות - חיים, את יודעת. 

אנחנו יכולים להתחרפן מלראות את האקס ברחוב (אני יודע שהיתי בורח בצרחות אל מתחת לשמיכה שלי) כמו מכל אירוע אחר בחיים, רק שכל אירוע אחר לא ממש נוגע היכן שנוגעת הכמיהה, התשוקה, וההבה חסרת הפשרות שהיום, שנים אחרי, הפכנו מחוסנים ממנה, קהים. 

 אירועים אלו, מראים לנו לפעמים שעדיין נותר בנו רגש, עדיין נותרה מעט תשוקה, במקומות שהתקהו כל-כך. שנעלמו כשלמדנו לבנות חומות.

תודה לאל שלא הדחקנו, הכחשנו. תודה שנותר בנו קצת מהגוד אולד רגש אמיתי שבשבילו חיו,מתו, כתבו שירים ומחזות. תודה שנשארה בנו אהבה.