כותרות TheMarker >
    ';

    Professional

    הגיגים של יועץ אבטחת מידע, האקר, יועץ, איש עולם ה-corporate בעבר ועצמאי בהווה.

    טוב, אולי גם כמה דברים אישיים...

    ארכיון

    הבנים מתים ואנחנו רוקדים

    20 תגובות   יום שישי , 11/5/07, 11:38

    אתמול בערב הייתי באירוע סוריאליסטי משהו. הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת עמיחי מרחביה ז"ל, שנהרג בלבנון בקיץ האחרון.

     

    מאות אנשים, נשים וילדים בכל צבע ומכל סוג שרים ורוקדים. קצינים בכירים, אנשי ציבור, ילדים מתלהבים, אמהות עם עגלות ואבות עם ילדים על כתפיים.

     

    מי שהיה מגיע ממקום אחר היה משוכנע שזו חתונה. ריקודים במעגלים, שמחה גדולה.

     

    "שאו שערים ראשיכם, והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד..."

     

    ומי במרכז הריקודים?

     

    ספר.

     

    האנשים רוקדים מסביב לספר. צריך לראות כדי להאמין.

     

    למרות שהאירוע הוא לזכר נופלים במלחמה, כאלה שנפלו בקרב, איכשהו רוב הדוברים לא עסוקים בלדבר על גדולת נפילתם בקרב. הם מדברים על חייהם. שלושתם היו אנשים עדינים, אנשי ספר שעסקו הרבה בלימוד וברוח. למרות שהיו גם לוחמים עזי נפש.

     

    הריקוד מסביב לספר מזכיר לי את המשפט שציטטתי פעם בשמו של עמיחי, על עם שיודע על מה הוא הולך להילחם. אם במרכז החיים נמצאת התרבות והרוח, אם מאמינים במטרה, לא רק מתים על קידוש השם אלא חיים לשם המטרה, וזה מה שחשוב באמת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/6/07 17:31:

      אמנים אני חילונית, אבל מנסיעה ברחובות העיר הסמוכה, יצא לי לראות כמה פעמים הכנסת ספר תורה ברחובות, ואף פעם זה לא היה בעצב, תמיד שירים וריקודים.

      גם אם זה לזכר מישהו, עד כמה שאני מסוגלת להבין, זה דבר מאוד שמח.

       

      צטט: י ש י 2007-05-11 18:38:35

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-05-11 15:29:42

      כל דרך של הנצחה נכונה וראוייה. כל אחד מאיתנו שונה ומגיע ממקום אחר. הפלורליזם של ההנצחה רק מוכיח בדרך אחרת עד כמה המוות והשכול עובר בכל מקום. אם זו הדרך שאוהביו של המת חשו שתנציח אותו בדרך הראוייה ביותר היא מקובלת. אני בכל אופן חושבת שהנצחה במקום בו יש חיים - בית ספר, גן, צופים, בית ספר, חוג, מירוץ וכמובן בית כנסת שומרת איתנו את המתים. 

       

      טא"ש, תודה.

       

      אני קורא את מילותייך "שומרת איתנו את המתים" ומתלבט אם זה טוב. או במילים אחרות - עד כמה זה טוב.

       

      ישנו איזון מורכב בין הזיכרון (שאנו רואים בו ערך, במיוחד במה שהוא תורם לחיים) ובין השיכחה (המאפשרת לנו לחיות הלאה).

       

      למעשה, ביהדות יש תהליך מובנה של אבל שיש בו שלבים (שבעה, חודש, שנה) ומטרתו (מעבר לעניינים המיסטיים, נאמר) גם  לשלבים בעיסוק במת.

      במהלך השבעה מוקפים בחברים ומדברים על המת, במהלך החודש זוכרים אותו בכמה עניינים, ובמהלך השנה אומרים קדיש ונוהגים מידת אבלות מסוימת.

      אבלות על בן זוג, למשל, קצרה יותר מאבלות על הורים, מכיוון שהכוונה היא שלא "ישקעו" לתוך האבל וימשיכו בחיים.

       

       

      אני בטח לא הראשונה שאגיד לך שביהדות יש המון שכל בכלל ובנושא מנהג האבלות בפרט. אני אבל מניחה שאי אפשר להמשיך בלי "לשמור איתנו את המתים" אמירה שלא אומרת עצירה של החיים אלא נצירה של מי שהיה ואיננו.
        11/5/07 18:42:

      כל כך נכון. קצר ומדוייק. כניסה בבטן הרכה.  חייבת לך ....בקרוב.

      קורץ

        11/5/07 18:38:

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-05-11 15:29:42

      כל דרך של הנצחה נכונה וראוייה. כל אחד מאיתנו שונה ומגיע ממקום אחר. הפלורליזם של ההנצחה רק מוכיח בדרך אחרת עד כמה המוות והשכול עובר בכל מקום. אם זו הדרך שאוהביו של המת חשו שתנציח אותו בדרך הראוייה ביותר היא מקובלת. אני בכל אופן חושבת שהנצחה במקום בו יש חיים - בית ספר, גן, צופים, בית ספר, חוג, מירוץ וכמובן בית כנסת שומרת איתנו את המתים. 

       

      טא"ש, תודה.

       

      אני קורא את מילותייך "שומרת איתנו את המתים" ומתלבט אם זה טוב. או במילים אחרות - עד כמה זה טוב.

       

      ישנו איזון מורכב בין הזיכרון (שאנו רואים בו ערך, במיוחד במה שהוא תורם לחיים) ובין השיכחה (המאפשרת לנו לחיות הלאה).

       

      למעשה, ביהדות יש תהליך מובנה של אבל שיש בו שלבים (שבעה, חודש, שנה) ומטרתו (מעבר לעניינים המיסטיים, נאמר) גם  לשלבים בעיסוק במת.

      במהלך השבעה מוקפים בחברים ומדברים על המת, במהלך החודש זוכרים אותו בכמה עניינים, ובמהלך השנה אומרים קדיש ונוהגים מידת אבלות מסוימת.

      אבלות על בן זוג, למשל, קצרה יותר מאבלות על הורים, מכיוון שהכוונה היא שלא "ישקעו" לתוך האבל וימשיכו בחיים.

       

        11/5/07 18:31:

       

      צטט: יצחק ג'קי אדרי 2007-05-11 15:26:50

      הספר בונה עם.

      כל נקודה, כל פסיק, כל מילה, כל שורה, כל פרק בונים לנו עם.

      אתה יכול להיות חילוני גמור או דתי ברמ"ח האברים, הספר בונה לנו את הזרמים הקטנים שמזינים את רוח העם.

      תודה על הפוסט.

      תודה על התודה.

       

      אני באמת מוצא את עצמי מסביר לפעמים: אנחנו לא "קוראים בתורה" (כאילו היה זה איזה שינון מנטרה חסר תוכן) אלא חיים את התורה. תורת חיים.

       

        11/5/07 16:02:

       

      צטט: י ש י 2007-05-11 15:07:40

       

       

      אין לי ספק שיצירה של דברים לזכרם של הנפטרים מועילה לנתב את האנרגיות שמושכות אותנו למטה לכיוון של יצירה, חיים והתחדשות.

       

      אבל, מי אני שאומר למישהו כיצד להרגיש.

       

      שלא תדעו עוד מצער, ושמחה תמלא את ביתכם.

       

       

       

      אני חושבת שאתה צודק.

      הרי בסופו של דבר זאת הסיבה שבחרתי להנציח בכתיבה עליו.

      שמחה זה טוב

      כל דרך של הנצחה נכונה וראוייה. כל אחד מאיתנו שונה ומגיע ממקום אחר. הפלורליזם של ההנצחה רק מוכיח בדרך אחרת עד כמה המוות והשכול עובר בכל מקום. אם זו הדרך שאוהביו של המת חשו שתנציח אותו בדרך הראוייה ביותר היא מקובלת. אני בכל אופן חושבת שהנצחה במקום בו יש חיים - בית ספר, גן, צופים, בית ספר, חוג, מירוץ וכמובן בית כנסת שומרת איתנו את המתים. 
        11/5/07 15:26:

      הספר בונה עם.

      כל נקודה, כל פסיק, כל מילה, כל שורה, כל פרק בונים לנו עם.

      אתה יכול להיות חילוני גמור או דתי ברמ"ח האברים, הספר בונה לנו את הזרמים הקטנים שמזינים את רוח העם.

      תודה על הפוסט.

        11/5/07 15:16:

       

      צטט: עמית כנעני 2007-05-11 15:07:13

      מי כמוני רחוקה מיחס כזה לספר תורה, אבל מוכנה לחתום בכל רגע על התחושה שהרוח, הכנות, המשפחה והאהבה צריכים לעמוד במרכז, סוריאליסטי ממש..

      עמית,

       

      העניין הזה יקר בעיני: כאשר עשו סרט על רועי קליין (סמג"ד 51, שנהרג כשקפץ על רימון), לא עסקו רק במלחמה וצבא, בעזות נפשו של הלוחם (למרות שהיה מפקד צוות מצול"ש בסיירת אגוז) וחלק גדול מהסרט עסק באב המסור, בתלמיד שקם לפנות בוקר ללמוד תורה, במהנדס המצטיין, ובעשיית החסד שלו.

       

      קודם כל הרוח.

       

        11/5/07 15:09:

       

      צטט: דני1 2007-05-11 15:03:37

       

      לישי ועידית ,

      אמא של גוני הרניק , רעיה הרניק , הכניסה ספר תורה לבית הכנסת ביישוב  נטף .

      רעיה אשה חילונית נשאלה מדוע היא בחרה להנציח את בנה בספר תורה.

      והיא ענתה שהיא התלבטה בין הנצחה על בניין , ספריה או  גינה 

      אבל היתה לה תחושה שכל אלה יהיו דברים זמניים.

      והיא יודעת שגם אם תהיה שרפה או חורבן אנשים יצילו   ראשית לכל את ספר התורה.

      והיא רוצה שהספר   של גוני ישרוד  תקופה ארוכה  ללא אופנות מתחלפות.

      לכן היא בחרה להנציח את בנה  בספר תורה.

      אבל הדבריםהרבה יותר עמוקים.

       

      רק ברמז אומר

      אנחנו לא עם הספר

      הספר הוא של העם.

      וחיותו והתפתחותו של הספר באה מהעם כי ללא העם אין ספר.

       

       

       לצעירים בינינו :גוני הרניק היה מפקד סיירת גולני לשעבר שהצטרף לכח שכבש את הבופור

      במלחמת לבנון ב  1982  כלוחם רגיל.

       בתחילת הקרב מפקד הסיירת  קפלנסקי  נפצע.  גוני מיד נטל את הפיקוד והוביל אותו

      תוך כדי הקרב הוא נפגע  ונהרג.

       

      ישי

      יישר כח

       

       

      דני, תודה על הסיפור. תודה על המסר.

       

        11/5/07 15:07:

       

      צטט: עידית ב 2007-05-11 12:19:02

      אני לא מאמינה שאתה כותב את הפוסט הזה בטימינג הזה.

      בשבוע הבא ביום שלישי אנחנו עורכים הכנסת ספר תורה לזכר אחי יוסף (יוסי) עטיה ז"ל.

      בבית הכנסת של ההורים שלי.

       

      ההורים שלי שכבר שנתיים לא הולכים לאף שמחה משפחתית, לא חוגגים, בקושי מחייכים - הזמינו קיטרינג ועוד מאות אורחים וראש העיר וכל מיני.

      ואני תוהה אם הנפת ספר התורה במרכז אמורה להיות תחליף להרמת החתן בחתונה שלעולם לא תהיה.

       

      יהי זכרם ברוך.

       

      אין לי ספק שיצירה של דברים לזכרם של הנפטרים מועילה לנתב את האנרגיות שמושכות אותנו למטה לכיוון של יצירה, חיים והתחדשות.

       

      אבל, מי אני שאומר למישהו כיצד להרגיש.

       

      שלא תדעו עוד מצער, ושמחה תמלא את ביתכם.

       

        11/5/07 15:07:
      מי כמוני רחוקה מיחס כזה לספר תורה, אבל מוכנה לחתום בכל רגע על התחושה שהרוח, הכנות, המשפחה והאהבה צריכים לעמוד במרכז, סוריאליסטי ממש..
        11/5/07 15:03:

       

      לישי ועידית ,

      אמא של גוני הרניק , רעיה הרניק , הכניסה ספר תורה לבית הכנסת ביישוב  נטף .

      רעיה אשה חילונית נשאלה מדוע היא בחרה להנציח את בנה בספר תורה.

      והיא ענתה שהיא התלבטה בין הנצחה על בניין , ספריה או  גינה 

      אבל היתה לה תחושה שכל אלה יהיו דברים זמניים.

      והיא יודעת שגם אם תהיה שרפה או חורבן אנשים יצילו   ראשית לכל את ספר התורה.

      והיא רוצה שהספר   של גוני ישרוד  תקופה ארוכה  ללא אופנות מתחלפות.

      לכן היא בחרה להנציח את בנה  בספר תורה.

      אבל הדבריםהרבה יותר עמוקים.

       

      רק ברמז אומר

      אנחנו לא עם הספר

      הספר הוא של העם.

      וחיותו והתפתחותו של הספר באה מהעם כי ללא העם אין ספר.

       

       

       לצעירים בינינו :גוני הרניק היה מפקד סיירת גולני לשעבר שהצטרף לכח שכבש את הבופור

      במלחמת לבנון ב  1982  כלוחם רגיל.

       בתחילת הקרב מפקד הסיירת  קפלנסקי  נפצע.  גוני מיד נטל את הפיקוד והוביל אותו

      תוך כדי הקרב הוא נפגע  ונהרג.

       

      ישי

      יישר כח

       

        11/5/07 14:54:

       

      צטט: vg10 2007-05-11 12:12:57

      ישי....

       

      תמיד בבטן.

       

      יש לך את זה.

       

      יהי זכרם ברוך.

       

      תודה ורדה...

       

      נמשיך בדרכם עם חיוך (מחווה לסנייק, וזה גם חרוז).

       

        11/5/07 14:49:

       

      צטט: amihay.dvir 2007-05-11 11:47:42

      קבל כוכב, בהצדעה לעמיחי, לרועי ולגלעד הי"ד. כוכבים ענקיים שנפלו.

      עמיחי,

       

      תודה.

       

      ביום הזיכרון האחרון היתה תוכנית בערוץ הראשון על חייהם של כמה לוחמים שנפלו השנה.

      ציפיתי בתוכנית בהשתוממות, איך יכול להיות שכאלה אנשים חיים בינינו ואני לא יודע. מסתבר שכאשר מישהו נפטר אפשר לפרסם מכתבים אישיים שלו ואתה פתאום נחשף לעולם הפנימי. זה המוסתר אצל אנשים גדולים באמת.

       

      מעבר לאבל האישי, הסיפורים האלה גורמים לתחושה של הפסד לאומי כבד. הפסדנו אנשים שהיו יכולים להיות אנשי ציבור מובילים. משכמם ומעלה.

       

        11/5/07 14:45:

      אני חושב שאין יותר כבוד לנפטר, מאשר לזכור אותו בחיוך.

       

       

       

        11/5/07 12:19:

      אני לא מאמינה שאתה כותב את הפוסט הזה בטימינג הזה.

      בשבוע הבא ביום שלישי אנחנו עורכים הכנסת ספר תורה לזכר אחי יוסף (יוסי) עטיה ז"ל.

      בבית הכנסת של ההורים שלי.

       

      ההורים שלי שכבר שנתיים לא הולכים לאף שמחה משפחתית, לא חוגגים, בקושי מחייכים - הזמינו קיטרינג ועוד מאות אורחים וראש העיר וכל מיני.

      ואני תוהה אם הנפת ספר התורה במרכז אמורה להיות תחליף להרמת החתן בחתונה שלעולם לא תהיה.

       

      יהי זכרם ברוך.

        11/5/07 12:12:

      ישי....

       

      תמיד בבטן.

       

      יש לך את זה.

       

      יהי זכרם ברוך.

       

        11/5/07 11:47:

      קבל כוכב, בהצדעה לעמיחי, לרועי ולגלעד הי"ד. כוכבים ענקיים שנפלו.

      פרופיל

      י ש י
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      Unprofessional

      My Google Reader Shared

      Securityfocus News