כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תולעת מכרסמת.

    בימים האחרונים אני חווה אש בוערת בעצמותי, תחושה עילאית של שליחות סוחפת הרבה מעבר לכל מה שחוויתי מאז פתחנו את העיתון לפני כ 5 שנים.הידיעה שהפעם אנו עומדים לשנות את חייהם של אלפי אנשים מקצה לקצה, באמצעות סדרת מאמרים שתלמד אותם כיצד אחרי 5 שנים עבודה בישראל הם יכולים להגיע לקרן של 48,000$.

    זונה סינית בישראל - חלק שני

    0 תגובות   יום שישי , 11/5/07, 15:25

     במהלך העבודה בעיתון  הכתבה שאותי זעזעה במיוחד וחדרה לרובד יותר עמוק בליבי, הייתה על הזונה הסינית. גם בזמן כתיבת הכתבה וגם אחרי כתיבת הכתבה עליה, לדמות שלה נקשרתי יותר מכולם. 

     בחודשים הראשונים אחרי הכתבה חשבתי עליה יחסית די הרבה. במהלך הזמן הזה. הסקרנות לדעת מה קורה איתה הרגה אותי. זה שהיא לא נתנה לי את מספר הטלפון שלה ולא יכולתי למצוא מענה לכול השאלות הרבות שהיו לי לגביה, הגבירו עוד יותר את הסקרנות .  איך היא מסתדרת עם רגשי האשמה, האם היא סיפרה לבעלה, איך מתנהגים אליה במקום העבודה החדש. מה היא הרגישה כשהיא קראה את הכתבה. מה זה עשה לה. האם היא בכלל בישראל. האם היא בכלל חיה.  פעם אחת לפני הרבה זמן, ראיתי אותה תוך כדי נסיעה כשהיא חוצה את הרחוב ונכנסת לתחנה החדשה. אני צפרתי לה ובגלל שלא זכרתי את שמה, קראתי לה " היי, צ'יינה, צ'יינה, בייג'ין ת'א," אבל היא הלכה עם הראש באדמה, מנותקת מהסובב אותה. עד שהחנתי את האוטו ויצאתי, היא כבר נעלמה בתוך התחנה.

    במבט הקצר שראיתי אותה חוצה את הכביש, היא נראתה לי עדיין תלושה, עדיין הולכת באותו הילוך הססני, עדיין לא  בטוחה שהקרקע לא תישמט פתאום מתחת לרגליה. 

    חיים זה הגורל, צריך להסתכל על הכול כמו בסרט. גם בזה שפספסתי אותה באותו יום. החיים מתגלגלים הלאה. יום רודף יום. והבוקר רודף אחרי הלילה שרודף בתורו אחרי הבוקר. באותה רוטינה . עד שאט אט היא כמעט נמחקה מזיכרוני.

    אני לא רוצה להמציא לכם סיפורים. כשאני קורא כתבות כאלה, שהכותבים מציגים את עצמם בתדמית של קדושים עם כ'כ הרבה דבש וסוכר, בא לי להקיא מכל השקרים והצביעות של המילים הגדולות שהם כותבים. שלא לדבר על השעמום הגדול לאכול  כה'ז רק דבש ועוד במיוחד כשמדובר בדבש מזויף, לא אמיתי ומקולקל.  אני אוהב ומעריך כתבות שאנשים באמת מספרים על עצמם בגילוי לב ומדברים בכנות על חולשותיהם. מישהו שכותב אמיתי, מוכן לצאת טיפש, מגוחך, חלש, פאטתי, מסכן, מכוער, עלוב. כי האמת היא מעל הכול. מעל האגו ומעל המחמאות עצמיות. חזק אמיתי, זה לא מי שמציג עצמו כה'ז כחזק. אלא דווקא מי שלא מפחד להיות חלש. כל האנשים החזקים האלה שכל הזמ'ז חשוב להם להיראות חזקים הם הכי חלשים. כי הם עבדים לתדמית שלהם. הם מפסיקים להיות בני אדם והופכים להיות רק תדמית.  ולכן אני מספר לכם בגילוי לב. שאני מאד מאוכזב מעצמי. מאוכזב מעצמי, זו בעצם, מילה יפה, עדינה, מכובדת קצת. האמת היא שאני בז לעצמי.

    אחרי הכתבה עליה, קיבלתי מכה על הראש שדי זעזעה אותי. דווקא דרך הסיפור שלה, הבנתי רגשית ולא רק שכלית עד כמה מצבם של העוב'ז חמור. אני הבטחתי לקוראים שאני אעשה הרבה יותר כדי לעורר את מצוקתם של העוב'ז לפני הרשויות והתקשורת בישראל ואפילו בסין. אבל את האמת, לא עשיתי אפילו מעט ממה שתכננתי לעשות. הכל היה בלה בלה בלה.כשכתבתי את הכתבה כ'כ התלהבתי ונסערתי והפרחתי לאוויר מילים גדולות, ובסוף לא עשיתי כלום. במקום לקום ולעשות משהו, הסתפקתי בכתיבת מאמר. לכתוב מאמר ולחכות לשינוי, זה כמו לזרוק נוצה לתוך באר עמוקה ולחכות לשמוע את הד הנפילה. הכול רטוריקה, מילים יפות שלא משנות כלום.  

    וכך עברה לה שנה מבלי ששמעתי כלום ממנה או עליה. עד שביום שישי אחד, יום לפני ליל הסדר, באפריל 2005, הטל' מצלצל ואני שומע קולה של בחורה מדברת אלי אנגלית במבטא סיני כבד..הלו, זה יוסי מבייגיןכן, אני יוסי""אני חברה של ק, זו שעשית עליה כתבה." 

    אע'פ שלא הצלחתי לזכור את שמה, מייד ידעתי שבה מדובר. ואז באותו רגע, הכתה בי הבושה והבוז כלפי האדם שהפכתי להיות. לפעמים קורה לנו בחיים שתוך כדי שיחה, אנו מבינים משהו חשוב על עצמנו בעודנו ממשיכים לשוחח. וכך בדיוק היה הפעם. בזמן שרגש הבוז כלפי עצמי מכה בי בחלק אחד של המוח, אני ממשיך בשיחה עם חברתה של ק, בחלק השני.

    "כן כמובן.  אני ממש סקרן לדעת מה קורה איתה."

    "היא אמרה לי להגיד לך, שהיא רוצה לפגוש אותך. היא החליטה לספר לבעלה את הסיפור האמיתי ולשלוח לו את הכתבה שפרסמתם, וגם היא רוצה לשלוח לו מכתב והיא מבקשת שתעזור לה לנסח אותו."

     וכך קבענו להיפגש למחרת בחוף הים. יש סוג של שיחות שרק ליד הים ניתן לעשות אותן. במיוחד במזג אוויר של אפריל כשהשקיעה לוקחת אותנו למקומות רחוקים מהשגרה האפורה.אני ממש התרגשתי להיפגש איתה שוב. במהלך אותו יום עד הפגישה איתה הרהרתי רבות עליה. כל עוצמת החוויה שעברתי במפגש הראשון איתה חזרה אלי שוב. וזו באמת הייתה חוויה חזקה עבורי מכמה מישורים. אבל בעיקר שדרכה הבנתי איזו מידה של ייסורים וסיכונים מטורפים מוכנים לעבור אנשים רעבים למען עתיד טוב יותר לדור הבא.

    אחרי שיחת הטלפון עם חברתה דוברת האנגלית, חשבתי הרבה על מה שהיא אמרה, שהיא רוצה להתוודות לפני בעלה שהיא הייתה זונה. מצד אחד זה ניראה טירוף, מצד שני זה נראה הכי נכון.  תמיד כשאנשים אומרים אמת גדולה וכואבת למישהו קרוב ביותר אליהם. זה רגע קדוש. בלתי הפיך, שאין אחריו חזור, שבכל מקרה הוא ישנה את החיים מקצה אל קצה. במקרה שלה, בכלל לא ברור. יכול מאד להיות שבעלה לא יוכל לספוג את האמת המרה והוא לא יהיה מסוגל לגעת בה יותר. שהוא יזרוק אותה לכל הרוחות וכל חייו יבוז לה ויסלוד ממנה. אבל יכול להיות שהוא בסופו של דבר יבין. יבין ויסלח. ואם הוא יצליח לסלוח לה, זו תהיה הסליחה הכי מתוקה שיכול להיות. סליחה של גדלות נפש.

    התחלפו בי רגשות סותרים, חשתי דאגה עמוקה, אך יותר מדאגה חשתי במין רגש שהיה בו הערצה על גדלות הנפש של אותה סינית קטנה, שגילתה  אומץ ללכת עד הסוף עם האמת שלה ולמען האמת לסכן את הדבר הכי חשוב לה בחייה. הקשר עם בעלה וילדתה..מול גדלות הנפש הזו הרגשתי עוד יותר קטן ומושפל. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי כזה קטן לעומת המילים הגדולות שכתבתי.

     אני זוכר, שכשהכרתי אותה לראשונה בתחילת השיחה, כשהיא סיפרה שהיא זונה די סלדתי ממנה,. אבל עם הזמן ככל שהיא סיפרה על עצמה יותר, וככל שהבנתי את המצוקה האיומה שהביאה אותה לבחור את הבחירה הזו, להיות זונה, רגשותיי כלפיה השתנו. החלטתי שאני השבע לא יכול להיות השופט הערכי למעשיה. העולם זה לא שחור ולבן, ויש הרבה גווני ביניים. וככל שהכרתי אותה יותר ויותר התחלפה לה הרגשת הסלידה לאהדה גדולה.  

    שעתיים לפני הפגישה התקשרתי לחברתה דוברת האנגלית והצעתי שאני אבוא לקחת אותם מהמקום שהן עובדות, מרחק של 30 קמ' מת"א. חברתה הסכימה מייד והסבירה לי לאן להגיע.

     כשראיתי אותה, הייתי לרגע נבוך, לא ידעתי אם לצאת מהאוטו ולחבק אותה חיבוק חם ותומך של ידיד שהיא חדרה לליבו במובן של ידיד,  או בגלל שהיא עלולה לפרש את זה לא נכון, ובמיוחד בגלל  הרגישות הטבעית מעברה- אם להמשיך לשבת באוטו ופשוט ללחוץ את ידה כשהיא תיכנס לאוטו. וזה מה שעשיתי. ישבתי כמו מפוחלץ, דבוק לכיסא הפלאסטיק ולחצתי את ידה בקרירות של פלאסטיק. בתוכי הרגשתי צביטה קלה על הניכור שנוצר כתוצאה ממבוכתי. על זה שלא העזתי כפי שליבי אמר לי, פשוט לתת לה חיבוק חם ותומך.

    כשהן נכנסו לאוטו, כיביתי את המוסיקה והתחלתי לנסוע.  שאלתי אותן אם הן רוצות שניסע לחוף הים היותר סמוך למקום מגוריהם, אבל הן אמרו שהן רוצות לנצל את ההזדמנות להיות בת"א, כי לפי מה שהמעסיקה שלה אמרה לה, היום משטרת ההגירה לא עובדים.    

     הרגשתי לא נוח לתקשר איתה, כשאני לא רואה את פניה. בפגישה הראשונה בנינו, למרות שלא הבנו את השפה של השני, תקשרנו בקשר עין. אבל באוטו, כשהן יושבות במושב האחורי, הרגשתי לא בנוח לתקשר איתה מילולית מבלי לראות את עיניה.

    המשכתי לנסוע בשקט. אבל תוך כדי נסיעה בשקט, אני מרגיש שהאווירה היא קצת כבדה באוטו. זו שתיקה שהולכת וצוברת נוכחות ואי אפשר להתעלם ממנה, דחוסה במושבי פלאסטיק, מעמיסה על האוטו כובד משקל של חומת זרות, שלא מתאימה אחרי כל הזמן הזה שלא נפגשנו.

    פניתי למתורגמנית שנראתה כבת 35, ושאלתי לשמה ומה היא עושה. היא סיפרה את שמה ואמרה שהיא עובדת סיעודית חוקית בקרבת מקום אליה.

     שאלתי את המתורגמנית:  אני יכול לכתוב את שמך בכתבה?

    לא, אני רוצה להישאר בעילום שם.

     מה את הרגשת אחרי שקראת את הכתבה?

    אני מאד ריחמתי עליה. אבל בכ'ז אני לא מסכימה עם מה שהיא בחרה לעשות. אם היא הייתה רוצה באמת , היא יכלה למצוא אלטרנטיבה.

      פניתי למתורגמנית שתתרגם את שאלתי לק': מה קרה איתך מאז פרסום הכתבה.?

    אני מצאתי עבודה במשפחה עשירה, העבודה אמנם קשה, כי יש להם בית ענק, ואני צריכה לנקות את הבית ולבשל ולשמור על התינוקת. זה גם היה קשה בגלל העברית, וגם בגלל שאני לא חוקית. כל התקופה הזו כמעט שלא יצאתי מהבית. רק במקרים נדירים.  אבל המעסיקה שלי אישה נורא נחמדה. חוץ מזה שהבית ענק והעבודה קשה, המעסיקה מאד טובה אלי. אפילו כשהייתי חולה המעסיקה הזמינה לי את הרופא לביקור בית. 

    סיפרת לה על עברך?

    לא סיפרתי לאף אחת חוץ ממנה (המתורגמנית י.א)

     כמה קיבלת בעבודה החדשה?

    אני מקבלת 750$ כל חודש. עם ה 9,000$ שאני הרווחתי מזנות רק כיסיתי את ההלוואה כדי לבוא לישראל. עכשיו אני צריכה לחסוך לביתי. הרי לשם כך באתי, לשם כך עברתי את כל התלאות והייסורים. ואני לא מוכנה להרפות עד שאשיג את מטרתי. ולכן אני לא מוכנה להסתכן.  לא יוצאת מהבית. רק היום. 

    בחוף הים, אנו יושבים בבית קפה בננה ביץ. אחר הצהריים קריר ואביבי. הרוח מלטפת את הפנים וצבעי השקיעה העזים בשמיים הן התפאורה הכי מעוררת השראה ופתיחות למפגש הזה. מסביבנו ישראלים צעירים שרגילים לבלות את חייהם בתענוגים. רק כמה צעדים הפרידו בינם לבינה, אבל מה רב המרחק. תהום עמוקה, כאורכה של החומה הסינית, מפרידה בניהם. הם חיים בעולם כ'כ אחר ואינם מסוגלים לעלות על דעתם טרגדיה כ'כ כואבת כמו שהיא עברה. כשאני משווה בין אותם ישראלים מפונקים וריקניים ובינה, ההבדל הוא כה קיצוני, שאני מרגיש מאושר שאני מתעסק בעולם אחר לחלוטין. שוב חוזרת אלי תחושת השליחות. וכמו צל מלווה אותה תחושת הבוז כלפי עצמי, שאני יותר מדבר ופחות עושה.

     בדקות הראשונות לא דיברנו. היא הסתכלה לעבר השקיעה, במין מבט עצוב. עיניה התחלחלו ובזוויות עפעפיה נקוו שני אגלי דמעה שנשפכו ונמרחו עד לאוזנה. אני הסתכלתי לעברה כשהיא מסתכלת כך לעבר השקיעה ואמרתי בליבי שאם הייתי מצליח לצלם את התמונה הזו, היא הייתה אומרת הכול. היא כאילו שכחה לרגע איפה היא נמצאת ועם מי. העצב הניבט ממבטה מול צבעי השקיעה העזים אמרו הכול.

    אני לא רציתי להפריע לה. אז הסתכלתי עליה, איך כאילו החיים שאזלו ממנה מתמלאים מחדש, כשהיא שותה בצימאון את מראה השקיעה. במבטה. 

    הן הזמינו מילשייק, אני בירה. היא הפנתה את מבטה אלי. נהניתי לראות אותה מביטה בי ושותקת ורק עיניה מדברות.  היא שוב הביטה לעבר הים.  אני מסתכל על ק. האם היא השתנתה? אין ספק. אמנם היא הולכת עדיין כפופה כאילו כל נטל העולם על גבה, עדיין יש משהו מאד שבור בקולה, עדיין עיניה פצועות מכאב ודם של דמעות חונק את גרונה. היא יותר רזה, נראית יותר מוזנחת,  ניכר לעין שהיא עוברת לילות של ייסורים ורגשי אשמה. אבל בכ'ז, היא השתנתה. משהו בעיניה ובדיבור שלה שונה היא נראית יותר נחושה ושלמה עם עצמה. יש בה משהו שרוצה להיטהר. והכי חשוב יש בה משהו שמאמין שהיא יכולה להיטהר. כך עברה לה כמחצית השעה של שתיקה עד שהמלצרית הביאה את ההזמנה. המתורגמנית פנתה אליה ואמרה כמה מילים בסינית. ביקשתי תרגום מהמתורגמנית והיא אמרה שהיא בקשה ממנה לשתות כי המילקשייק מתלכלך בחול.   ק' שתתה, הפנתה את מבטה אלי, אחרי הרבה זמן שהיא התעלמה ממני, ולפתע היא חייכה. חיוך צופן סוד.חייכתי אליה חזרה, כמנסה לעודד את חיוכה.

     את רוצה עוד קצת זמן להיות עם עצמך, או שאת רוצה שנתחיל עכשיו?איך שאתה רוצה. 

    אני רוצה להגיד לך שזו תמונה ממש מרגשת לראות אותך מביטה כך לים.

    תודה.

    היא אומרת ונחירי אפה נרעדים בחיוך ביישני. 

    איך את מרגישה עכשיו, פה בים?

    זאת הפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שאני רואה את הים. כ'כ הרבה דברים עברו עלי מאז הפעם האחרונה שראיתי את הים. 

    מה חשבת עכשיו בדקות האחרונות, כשהבטת כך בשקיעה?

    זה לא בדיוק מחשבות. זה כול מיני תמונות. איזה תמונות?תראה החיים שלי בסין היו מאד רוטיניים וקבועים ומאז שבאתי לפה קרו לי בתקופה קצרה כ"כ הרבה דברים קשים, והכול כשאני לגמרי לבד. בלי אף נפש קרובה. והכל קרה כ'כ מהר, שאני לא לגמרי מספיקה לעכל את כל מה שקרה לי.  למרות כל הבכי שבכיתי בשנה האחרונה, אני לא מסוגלת לעכל שזו אני שעברתי את כל מה שעברתי. זה יותר ניראה כאילו אישה אחרת עברה את כול זה. 

    את יודעת, מאז שפרסמנו את הכתבה, אני מאד סקרן לשמוע את תגובתך ולא היה לי את מספר הטלפון שלך. והרבה פעמים ככה חשבתי, מעניין מה הרגשת כשקראת את הכתבה?

    אני ממש התרגשתי. קראתי את זה הרבה פעמים, וכל פעם אני בוכה מחדש. הכתבה הזו עזרה לי להבין את עצמי. יותר ויותר אני מבינה שאני חייבת לספר לבעלי. אני לא יכולה לשאת לבד את הסוד הגדול הזה. גם אני רציתי להגיד לך שאני מודה לך שעזרת לי להיפתח. ושעזרת לי להיזכר מי אני. אני אמנם לא התקשרתי אליך כל התקופה הזו, אבל ידעתי שלפני שאטוס לסין, אני חייבת לפגוש אותך שוב. אני מרגישה שאתה ממש הצלחת להבין אותי. כשאני פגשתי אותך הייתי כ'כ מדוכאת ומבולבלת. אני בהתחלה בכלל לא העליתי בדעתי שאני ארצה להתראיין לעיתון. אני לא יודעת איך נפתחתי ככה והוצאת ממני את הסיפור. אבל אחרי הראיון, עוד לפני שקראתי את הכתבה כבר הרגשתי יותר טוב.  היה לי צורך עצום לצעוק את הכאב שלי החוצה. ואחרי שקראתי את הכתבה שמחתי מאד שהתראיינתי. כי כל פעם שאני קוראת אותה, היא נותנת לי כוח להאמין בחיים מחדש.

      כששמעתי בטלפון, שאת רוצה לספר הכול לבעלך, הרגשתי שאני מעריץ את גדלות הנפש שלך.  אין הרבה נשים בעולם שהיו מספרות מרצון סוד כזה אפל לבעל שהם אוהבים. זה רק מראה איזו גדלות נפש יש לך. כי ללא זה לא היית מרגישה  רגשות אשמה בעוצמה כזו. ואני מאד מקווה, שבסופו של דבר בעלך יבין שעם כל הכאב הגדול את בסופו של דבר היית קורבן. את לא נהנית מזה. את עשית את זה בשבילו ובשביל בתך. אני מקווה שהוא יבין ויסלח. אבל אני לא בטוח. איך תתמודדי אם הוא לא ירצה לשמוע ממך יותר.?

    אני לא יודעת. אין טעם לחיי. הדבר היחידי שאני רוצה בחיי, זה שנהיה משפחה, ולמרות כל מה שעברתי, נישאר משפחה. זה כל מה שאני רוצה. אני יעשה הכול בשבילו. רק שיקבל אותי.  אבל מצד שני אני מרגישה שאני לא אוכל לחיות איתו מבלי שהוא יידע כל מה שקרה איתי. אני לא אוכל לשאת את הסוד האפל הזה לבד. אני אין לי את הכוחות לחיות עם רגשות אשם כל החיים. אחרי כל הכאב שעברתי אני חייבת תמיכה מהבעל שאני אוהבת. ואני מסתכל עליה ובתוכי מתמלא הערצה אליה. אני לא מוקסם מהברקות וחידודים, אני מוקסם מכנות.  זאת הסינית הקטנה, אבל יש לה גדלות נפש ענקית. הכאב הוא כ'כ גדול דווקא למי שיש נפש גדולה., קשה לו להסתיר את הסוד הגדול. ופה הסוד הוא הכי גדול וכואב שיכול להיות. אישה שמספרת לבעלה אהובה שאלפי גברים קנו את גופה בשביל 50 ש'ח. גברים הם גברים בכל העולם. וזה לא משנה אם הוא סיני, ישראלי, או אמריקאי. הרגשת הבעלות של גבר על גופה של אשתו זה דבר בסיסי ויסודי בטבע האדם. ושום אופנה כזו או אחרת לא תצליח לשנות את זה. לספר לבעלה שהיא אשתו הבתולה לשעבר, שלפי הבנתו רק הוא טעם את החלב והדבש של גופה. אותה אשה שאיתה הוא בונה את חייו, האימא של בתו, שאוהבת אותו כ'כ , היא, שהיא שלו ורק שלו היא מכרה את גופה ואלפי סינים פה בישראל חרשו ודשו בגופה.?

     איך בעלה יקבל את זה? אני מקווה שהוא אכן יבין את גדלות הנפש של אשתו וגם הוא יהיה עם נפש גדולה והוא יסלח. אבל האם הוא באמת יהיה מסוגל לסלוח אחרי שהוא ישמע דבר כזה? האם היא לא מסכנת את שרידי חלומה, ומהמרת לגמרי על כל הקופה, ועלולה להישאר בלי כלום? ובנוסף לכל הסבל העצום שהיא כבר עברה, היא עומדת עכשיו להקריב את הקורבן הגדול ביותר, לאבד את משפחתה, הדבר היחיד שנותר לה בעולם הזה, אחרי כל הכאב שהיא עברה, הדבר היחיד שיכול לשקם אותה.  

     אחרי כל השאלות האלו, כבר לא הייתי בטוח שאכן זה חכם לספר לו. אני שכל הזמן בתוכי קיוויתי שהיא תרצה לספר לו, אחרי ששמעתי אותה כבר לא הייתי כ'כ בטוח. יש רגעים כאלה שהספק תופס את הלב שלך באצבעות קרות ומערער אמיתות שהיית בטוח בהן.  

    כמו שאת מכירה את בעלך, לדעתך הוא יסלח לך?

    אני לא יודעת. מעולם לא הייתה לנו בעיה מהסוג הזה. לפני שנסעתי לישראל, הוא אמר לי שהוא בוטח בי 100%. ושאני לא אאכזב אותו. רוב הזמן אני חושבת שאין סיכוי שהוא יסלח לי. אני חושבת שהוא אפילו מרוב כעס הוא עלול לרצוח אותי כשהוא ישמע שהייתי זונה.  

    אז למה את מוכנה לקחת סיכון כזה?

    אני מעדיפה מוות מחיי שקר עם הבעל שאני אוהבת. אבל מצד שני, לפעמים, יש לי אמונה שהוא יבין ויסלח. הוא יודע שעשיתי הכול בשבילו. הוא חייב להבין. הוא חייב לסלוח. 

    דווקא המילים הפשוטות שלה והכאב שפרץ מתוכן שרטו את ליבי.אני לא רוצה להישמע רגשני מדי,  אבל אני מאמין שכתבה אמיתית שתופסת את הקורא חזק, זה אם היא אמיתית עד הסוף. אז אפילו שזה קצת מביך, במיוחד עבורי, שמתעב את מתיקות היתר של הוליבוד, אני מספר לכם שכשאני רואה את עיניה הרטובות, ושומע מהמילים שהמתורגמנית מתרגמת לי, את גדלות הנפש שלה,  גם אני התחלתי להרגיש לחות של דמעות בעיני. רק המתורגמנית שמרה על איפוק מבין שלושתנו, ואני זוכר את המבט החמוץ שלה, כשהיא ראתה את עיני לחות, כאילו במקום מילקשייק, היא שתתה לפני כמה דקות חצי ליטר של לימון. זה היה קונטרס מאד גדול בין הקשר העין שלי  עם ק, לבין קשר העין עם המתורגמנית.  

    ככל שאני חושב על זה, לדעתי זה לא יהיה נכון שתישלחי לו מכתב שבו תספרי לו הכול מרחוק. לדעתי את חייבת להיות לידו כשייוודע לו האמת. הדבר הכי נכון זה לכתוב לו מכתב, אפילו הרבה מכתבים, אבל לתת לו לקרוא כשתהיי שם לידו. לא כשהוא רחוק ממך אלפי ק'מ. לפני שתטוסי, תתקשרי אליו משדה התעופה ותרמזי לו בטלפון שקרתה לך טרגדיה איומה, אבל אל תפרטי. את תספרי לו את הכול רק כשתהיי לידו.כשהמתורגמנית גמרה לתרגם. המתורגמנית פנתה אלי ואמרה:גם אני חושבת שזה רעיון טוב. גם אני אמרתי לה שכך תעשה.  ק הסתכלה עלינו בספקנות ואמרה: אין לי את האומץ לעמוד לפניו כשאני מספרת לו את זה. אני מפחדת שמרוב כעס הוא ירצח אותי באותו רגע מבלי להבין את כך התמונה. 

    אחרי שהיא אמרה את זה לא ידעתי מה לומר. הרגשתי קטן מדי לקחת אחריות על שאלה כזו גורלית. מה גם שאני לא מכיר את בעלה. היא שוב הביטה בשרידי השקיעה, ובירח המלא,  במין אותו מבט של ניתוק מוחלט מהסובב אותה. הדלקתי עוד סיגריה וגם אני הבטתי לכיוון הים. לא רציתי להפריע לה. כעבור אולי חצי שעה של שתיקה. היא הסתכלה עלי. הסתכלה על המתורגמנית. והנהנה בראשה שהיא מסכימה.  

    למה שינית את דעתך?

    אני חושבת שאתה צודק. עדיף שאהיה לידו. אם ירצח אותי, לא אכפת לי. עדיף מותי מחיי בלעדיהם. 

    היית רוצה שנפרסם עכשיו כתבה שנייה עלייך?

    לא אני לא רוצה עכשיו. אני חושבת שעדיף שתפרסמו את הכתבה, קצת לפני שאטוס חזרה לסין. כדי שאוכל לקחת איתי לסין להראות לבעלי. אני קשה לי לכטא את עצמי בכתיבה. אבל אני אנסה לכתוב לו מכתבים.  

    הלילה ירד. בתוך החושך האינסופי בשמים, ניצנצו כמה כוכבים קטנים. המתורגמנית דחקה בה שהן צריכות לזוז. 

    לאן אתן הולכות מפה? אני שואל והיא אומרת שהיא רוצה לבקר כמה חברים. הרבה זמן לא הייתי באווירה סינית. היא ( המתורגמנית י.א) היחידה שפגשתי בשנה הזו.

     כשקמנו שאלתי: אני יכול  לחבק אותך חיבוק חם של ידיד?

    היא חייכה אלי בביישנות ואמרה: אם לא תכעס עלי אני מעדיפה שלא. 

    זה בסדר, אני מבין. 

    לקחתי אותן באוטו לכתובת שהן ביקשו ע'י התחנה. שאלתי אותן אם אני יכול להצטרף אליהן. אבל המתורגמנית אמרה שלא. אמרתי לה  שביום הטיסה אני אסיע אותה לשדה התעופה. אחרי שנפרסם את הכתבה. אני גם יביא לה כמה עיתונים. היא חייכה אלי ואמרה שהיא מודה לי מאד. אמרתי לה שהיא לא צריכה להודות לי. כשהיא מודה לי אני מרגיש שזה חומה של נימוס בנינו. היא פרצה בצחוק מהסס, כאילו עלתה חלודה  בצירי הצחוק בגרונה, בגלל שהרבה זמן היא לא שימנה אותם באיזה צחוק בריא.  והיא אמרה שככה הם רגילים בסין. להיות מנומסים ולהגיד תודה למי שעוזר. 

    כשהיא יצאה מהאוטו, לחצנו ידיים, אבל הפעם לא הרגשתי קרירות, כי לפחות הבעתי כבר את רצוני לחבק אותה. חייכתי אליה. עשיתי לה סימן בידי, של אגרוף שהולך קדימה. למרות כל הייסורים שהיא עברה, היא חייבת להיות חזקה כמו אגרוף וללכת קדימה.היא חייכה אלי חזרה וסימנה לי אגרוף בידה.

     זו היתה פגישתנו באפריל שלפי בקשתה לא פרסמנו אלא סמוך למועד שהיא תטוס לסין. לפני שבועיים התקשרה אלי חברתה המתורגמנית ואמרה לי שבקרוב היא חוזרת לסין. שאלתי לשלומה של ק', וחברתה אמרה שהיא בעליות ובירידות. פעם מרגישה טוב ולפעמים הפוך ובלי שום סיבה הנראית לעין. ושהיא לא אוכלת הרבה ולא ישנה טוב והיא מרגישה שהיא חייבת לחזור לסין. לכן היא מבקשת שנפרסם את הכתבה כי היא רוצה לקחת איתה לסין. אני אמרתי לה שהכתבה מוכנה ורק מחכה לאישור ממנה. ביקשתי ממנה שאני רוצה לפגוש שוב את ק' וגם להסיע אותה לשדה התעופה. היא שאלה את ק' מה דעתה לגבי הצעתי וק' אמרה בסדר ביום שאני אסע ניפגש. 

                                   סוף   

       בפריים:פנייה אישית מיוסי איתן לבעלה של ק'.כגבר לגבר אני יודע ומבין את הרגשתך כשתדע מה אשתך עשתה ומה עבר עליה. זה אולי הדבר הכי מבזה לגבר שאשתו מכרה את גופה לאלפי גברים סינים בישראל.  אני לא הייתי מציע להרבה גברים לסלוח על דבר כזה. אבל פה מדובר במקרה אחר לחלוטין. פה מדובר באישה אצילה שעשתה את מה שהיא עשתה לא בגלל טובת הנאה אישית או שהיא נהנתה מזה או שלרגע אחד היא הפסיקה לאהוב אותך. אדרבה, כל מה שהיא עשתה זה היה קורבן עצום שהיא הייתה מוכנה להקריב רק בגלל אהבתה הגדולה לך ולבתכם המשותפת. גם אם בתחילה יהיה לך קשה, גם אם בתחילה תסלוד ממנה ותשנא אותה. גם אם תרגיש טבעת ברזל שחונקת את החזה שלך ועל כל מילה שהיא תוסיף, אתה תרגיש איך הטבעת מתהדקת יותר . בכל זאת אתה חייב לסלוח לה. כי הנסיבות של החיים היו גדולים ממנה. היא ניטלטלה לבדה, בארץ זרה, כמפרש בודד בים סוער שהרוח הביאה אותה בלית ברירה לאן שהיא הגיעה. אבל אם אחורי כל הכעס והסלידה והכאב בחזה כשתשמע את הדברים, אם תצליח לחשוב בצורה בהירה, אתה תבין שאתה בר מזל שיש לך אישה כזו אצילה. במקום לכעוס עליה או לסלוד ממנה או לבוז לעצמך, אתה צריך לחבק אותה בחום ולתת לה את כל האהבה הגדולה שהיא ראוייה לו אחרי שהיא הקריבה קורבן כה גדול למעניכם.  היא זקוקה לך. אתה היחיד שיכול לרפא אותה מהכאב שהיא נושאת בליבה. שום רופא אחר לא יוכל לעזור לה. אתה הרופא הכי טוב ואהבתך היא התרופה היחידה שתעזור לה. דווקא המשבר הגדול הזה, זה הוכחה לאהבתה הגדולה אליך. דווקא הכאב הזה יכול לגרום לאהבתכם להיות עוד יותר גדולה. כי אתה יכול להיות בטוח וגאה בה שלמרות שאלפי סינים קנו את גופה, ברוחה היא נשארה נאמנה ואוהבת רק אותך.היא יכלה להסתיר את זה ממך, כמו שכולן עושות, ואז היית מקבל אותה שמח וטוב לב. אבל היא לא כזאת. דווקא בגלל שיש לה נפש כה גדולה, דווקא בגלל אהבתה הגדולה אליך , היא לא רוצה לחיות איתך בשקר. עדיף לה מוות מאשר לחיות איתך חיי שקר. זה לבד ההוכחה לגדלות נפשה ולאהבתה הגדולה אליך. ודע לך שבמקום לבוז לה אתה צריך להיות גאה בה ובאהבתכם הגדולה, אהבת אמת שיש לה משמעות, ולמרות כל הסבל שעולם אכזרי זה כפה עליכם, למרות הכל אהבתכם חייבת לשרוד, כי היא אהבת אמת. ובעולם זה של שקר, קשה למצוא אהבת אמת כזאת שבו נשים שיהיו מוכנים להקריב קורבן כה גדול למען אהבתם ולגלות על עצמם סוד כה אפל לבעל שהן אוהבות.

     אני מאחל לכם ומתפלל לאלוהים, שלמרות כל הכאב שיהיה לך, תשמור על יכולת הבחנה חדה, ואוזן רגישה, ותקלוט את מלוא התמונה,  בנימים הכי דקים של ההסיפור.אני משוכנע שאם גם לך תהיה את אותו סוג נדיר של גדלות נפש אצילית, כפי שיש לאשתך בסוף, אחרי כל הכאב הגדול, אתה תסלח לה ותאהב אותה אפילו יותר,  ואחרי כל הסבל הגדול שעברתם ביחד ולחוד, עכשיו תהנו מחיים של אהבה גדולה עם משמעות אמיתית ועתיד בטוח וחם עבור ילדכם האהובה, תורישו לה שניכם את אותה גדלות נפש נדירה שיש לך בגנים, שלמרות כל הנסיבות הקשות אתם עדיין אוהבים, נאמנים ואמיתיים אחד לשני. במקום להרגיש מושפל ולסלוד ממנה, אתה צריך להרים את הראש ואת הלב ולברך את אלוהים או הגודל שנתנו לך אישה כה אצילית. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יוסי איתן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין