בשיחת הטלפון הראשונה עם יונתן עלו לי חששות כבדים. כמעט רוב זמן השיחה הוא השתעל , ונראה ששיחת טלפון פשוטה מכבידה עליו ביותר. תהיתי בליבי איך אוכל להתמודד עם המצב הגופני שלו. קבענו להפגש וסגרנו שאתקשר אליו שעה קודם כדי לברר מה מצבו. הרגשתי שיש ביננו חיבור טוב.

כשהגעתי לפתח ביתו, צלצלתי בפעמון, אולם יונתן התמהמה. שוב נשמעו שיעולים ארוכים כאילו הוא נחנק. לבסוף הדלת נפתחה ומולי עמד גבר נמוך ורזה מאוד. חיוור וחלש מנסה לאזן את עצמו עם מקל סבא. יונתן חייך ברכות וסימן לי להכנס. הוא הציע לי לשתות, כמובן שנענתי בחיוב, הרגשתי שזה מן מבחן סמוי כזה, לשתות זה כמו לקבל אותו. מזגתי לעצמי קולה בכוס זכוכית. המשפט הראשון שיצא מפיו היה, 'תרגיש כמו בבית, תקח מה שבא לך'. זה היה משפט פתיחה נפלא עבורי. שער שנפתח והפיג הרבה חששות של התחלה.

יונתן הלך לכיוון הסלון, שם חיכתה לו כורסה  שאפשר לכוון אותה באמצעות שלט. הכורסה היתה מונחת ליד חלון ענק הצופה מגובה של עשר קומות על הבניינים המשמימים של תל אביב. התבוננו ביחד דרך החלון, אמרתי לו שהנוף מרשים אותי ביותר, 'אחרי חמש עשרה שנה זה לא מרגש אותי יותר' הוא ענה.

במאמץ הוא התיישב על הכורסה הענקית שלו ונראה כמו ילד קטן. בלי ששאלתי הוא התחיל לספר לי על המחלה שלו. מזה חמש שנים הוא מתמודד עם מחלת הסרטן, לסרטן המסויים הזה אין שום תרופה שיכולה לעזור, המצב מדרדר, עבר כבר שלושה ניתוחים, הסרטן התפשט לריאות, והליחה גורמת לשיעולים טורדניים בלתי פוסקים.יונתן סיפר על הכאב בגוף ועל התרופות המנסות לשכך אותו. אבל הכאב הכי גדול אינו בגוף, הוא אמר, הכאב הגדול ביותר הוא כאן, הוא מסמן באגרוף מקומץ על ליבו. 'את האכזבה הכי גדולה חשתי מן החברים שפרחו להם כששמעו על המחלה , והשאירו אותי לבד.' שני החברים היחידים שנשארו והרופאים האחיות שבאים לטפל בו במסגרת אישפוז הבית. דמעות זלגו מעיניו על הלחיים הגרומות.

נראה היה לי שיונתן לגמרי מפוקח ומודע  למצבו, הזמן לחיות קצוב מאוד. אני ישבתי על כיסא מולו בהקשבה מלאה, ולאט לאט התרגלתי למראה שלו. פנים רזות מאוד וגוף מצומק וחלש המונח ברפיון.

אחר כך עברנו אלי, כששמע שאני צייר סקרן אותו מה אני מצייר ובאילו טכניקות. זה הזכיר לו בלוק ציור וקופסת צבעי עפרון שקנה לפני שנים בטיול בפראג ומאז לא נגע בהם. הצעתי לו שנלך לחפש אותם. בצעדים איטיים נעזר במקל ההליכה והלך לחדרו, אחרי חיפוש קצר מצא את הצבעים מתחת לערמת ספרים מאובקים על המדף. הסרתי בחגיגיות את עטיפת הצלופן מעל הקופסה, הוא בינתיים בלע עוד כמות מתרופת ההרגעה שלו. הוצאתי את הצבעים ופרשתי אותם מולו, בקשתי ממנו לסדר אותם לפי סדר. מהצבע הכי אהוב עד הכי פחות.  העיפרון הראשון שהוא בחר היה תכלת, האחרון היה שחור. שאלתי אותו אם לדעתו יש לזה משמעות. הוא התבונן על הצבעים ארוכות, ואמר שהתכלת הוא החיים והשחור הוא המוות.

אמרתי לו שאשמח ללמד אותו לצייר מנדלה. סיפרתי לו קצת על מנדלות והדגמתי איך מתחילים לצייר מנדלה מהנקודה המרכזית ולהתרחב במעגלים מסביבה. יונתן בחר לצייר את המעגלים בסדר הצבעים כפי שבחר מהצבע הכי אהוב עד הכי פחות אהוב. אחר כך הסתכל על הציור וחייך, כמו לא מאמין שהיצירה היא מעשה ידיו. הציור הראשון שלו.

שוחחנו על ההסכם בינינו. אגיע פעם בשבוע למשך שעה במשך עשר פגישות. הוא נראה לי מבוהל ושאל 'ומה יהיה אחר כך?'  עניתי שאחרי עשר פגישות נחליט ביחד על ההמשך. אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו שהקשר שלנו יהיה עשר פגישות בדיוק. הוא אמר שהוא מרגיש טוב איתי וכבר מחליט שהוא מעוניין להיפגש איתי ליותר פעמים. חייכתי. הבנתי שנוצר החיבור בינינו. באיזהו שהוא זמן במהלך הפגישה הוא חדל להיות עבורי חולה תשוש והפך לאיש חמוד ועדין שמביט בעיניים פקוחות על מחלתו ומותו. יכולתי להרגיש כלפיו אהבה וידידות.

יונתן סיפר לי על השעות הארוכות שהוא לבד. אמרתי לו שבפעם הבאה אלמד אותו לערבב צבעים כדי ליצור מגוון גדול יותר. הוא ענה שהוא אוהב צבעי מים, ובכלל הוא אוהב מים, זה מזכיר לו את עבודתו כמציל בבריכה כשהיה צעיר. הבחנתי שכל זמן הפגישה שלנו השיעולים פחתו ונראה שהרגיש יותר טוב. חשבתי לעצמי שאולי בפגישה הבאה אני אעשה לו רייקי לשיכוך הכאבים.

הזמן תם. אחזתי בשתי ידיו בידידות. חשבתי לחבק אותו לפרידה אבל קצת נרתעתי מהגוף הכחוש.הוא חייך אלי ואמר שהוא כבר מחכה לפגישה הבאה.

בדרך חזרה הביתה רשמתי לעצמי בפנקס הקטן לא לשכוח לקנות ליונתן בלוק ציור צבעי מים ומכחול.