" כמו שאת אינך מוכנה להרגיש שפחה, כך אני אינני מוכן להיות לך לכספומט"

אלו היו מילותיו ואז טרק את הטלפון.

נטועה במקומה, קפואה, לא מאמינה למשמע אוזניה, בהתה באפרכסת הטלפון שבידה.

מזה זמן יודעת היא, שאת הנישואין האלה אין להמשיך.

לא רצתה ללכת בתלם, להיות כאחת הנשים, נישואין וילדים.

באמונה שלמה ויתרה על  תא משפחתי.

אומנית היא, ציירת בחסד, את יצירותיה כינתה "ילדיי האהובים"

נגעה בהם בחום, בערגה, בתאוה, כל משיכת מכחול כמו משיכת נשמתה על הבד.

אך לפתע פתאום, במחצית השניה של חייה, הוא הופיע.

בלי מחשבה ארזה את "ילדיה האהובים"  עשרות רבות של יצירות ציוריות

את חייה העמיסה במכולה והלכה אחרי אישה לניכר.

באחת הפכה לאם משפחה.

על מגש , מבלי שביקשה, קיבלה במתנה נדוניה - 2 ילדיו מנישואיו הקודמים.

והיא שלא בקיאה ברזי גידול ילדים ומתבגרים בפרט, מצאה עצמה במרכז מלחמת עולם.

מפרי נשמתה לא יכלה  יותר לתת, מכחול מזמן לא בא בידה.

היא הרגישה  עצמה הולכת וקמלה.

עכשיו, עומדת ואפרכסת בידה, והיא  יודעת, את ההצגה לא תוכל להמשיך.

הסירה את טבעת אהבתו מאצבעה.

היא רוצה את עצמה בחזרה !

.