עד לפני רגע היה שם ערפל, הכל נראה עמום, לא בהיר, אפילו מפחיד.

לא היה ממש ברור לאן השביל מוביל ואיפה בכלל אני נמצאת.

לפעמים, בגלל הראות המעורפלת, לקחתי כמה פניות בטעות. אח"כ כעסתי על עצמי איך לא נזהרתי, איך הבאתי את עצמי במקומות הלא נכונים.

סתם כעסתי, הרי היה ערפל, לא ממש ראיתי.

היו פעמים אחרות שמיהרתי מידי ובגלל הערפל לא אמדתי נכון את המרחק והתנגשתי במי שלפניי או מצדיי. שוב כעסתי. עליהם, עליי, בעצם בכלל לא שמתי לב שאני בתוך ערפל. הם פשוט היו שם, זו אני שהתנגשתי.

פעם, כשהיה נדמה לי שמה שיש זה ערפל, רציתי להסיר אותו. אז במקום להזיז את העננים, הדלקתי את האור. אור הרי מסנוור בערפל. ושוב כעסתי, שאני לא מצליחה ליצור בהירות ושהערפל הזה תקוע לי בחיים ואיך זה שאנשים חושבים שמותר להם ליצור ערפל בחיים שלי. הרי לא ביקשתי מהם ערפל. רציתי בכלל בהירות.