עכשיו, הערפל התפוגג. ככה. פשוט. בלי כוח, ללא מאמץ, בלי כוונה.
חשבתי שאני צריכה אולי לתקן את האנשים האחרים, אלו שהביאו את הערפל לחיי. חשבתי שמשהו לא בסדר אצלם אם הם ככה יוצרים ערפל לאחרים.
חשבתי שאני צריכה לשים גבולות ליצור הסכמים עם האנשים בחיי. ככה יהיו גבולות, יהיה ברור, והערפל יעבור אולי למקום אחר.
חשבתי שאם אני אגיד לא, מספיק פעמים, אולי זה יבהיל את הערפל והוא יברח.
חשבתי.
הבנתי שהערפל הזה בכלל נמצא בתוכי. הערפל הזה הוא בכלל שלי. ושהרבה זמן היה לי נוח שהוא שם אצלי. ככה יכולתי לנוע לי בין הערפילים, לא להיות לגמרי ברורה, לסגת אל בין העננים מתי שבא לי, לסנוור מתי שבא לי, לטעות ולהאשים את הערפל, להתנגש ולהאשים את האחרים בסביבתי....
אז מה עכשיו?
עכשיו, כשהערפל התפוגג, כמו שהוא נוצר, על ידי, נשאר לי ליצור בהירות. עבורי. וכשאצור בהירות אצלי, מה שישתקף בסביבה שלי אלו גבולות ברורים והסכמים בהירים ואז יבוא השקט וסוף סוף יהיה מקום לנדיבות.... |