כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    איש הפלדה

    בעמודים אלה תוכלו לבהות בלי מטרה

    ארכיון

    על שפיות ושגעון

    13 תגובות   יום שישי , 11/4/08, 15:11

    ביקור בית קצר בממלכת הצללים המתארכים של הקולנוע הישראלי. 

    ואז הגיעו החגים.היינו מוכנים עם כל הסרטים והכדורים וה20 מיליגרמים המתאימים, אבל מפלס הנאחס עלה לאט והציף את כל החדרים. כדי לא לצאת מהדעת יצאנו לביקור קצר בממלכת השפיות והשיגעון של הקולנוע הישראלי. איכשהו זה תמיד קצת מרגיע אותנו, אפילו לזמן קצר. אבל למה להתל כבר בפתיחה בקוראים: לא "היינו" ולא "יצאנו". זה הייתי אני. כבר טיפה מבוהל. מזמזם לעצמי בקול סדוק כמו מלכה, הזונה עם המבטא הרומני ב"שמיכה חשמלית ושמה משה": "אין תכנית". "אין תכנית". וזה היה רק בבוקרו של החג השני.לקחתי דף חלק וטוש, מתחתי קו עבה ומתחתיו כתבתי: קולנוע ישראלי. המעבר מהיאוש הפרטי ליאוש הכללי או להפך. זה תמיד עובד לא? מהאישי אל הציבורי. נרגיש בנוח לרגע מתחת לשמיכת היחד המעט מחמם, גם אם הוא פה ושם קצת דביק.

    אבל האמת היא שהסרט הראשון שעלה בנבכי מוחי היה דווקא "מיכאל שלי", העיבוד של דני וולמן לספר הכי חשוב כנראה (בעיני ובעיני רבים) של עמוס עוז, עם עודד קוטלר ואפרת לביא (הזכורה לטוב גם מ"קזבלן") בתפקידים הראשיים. עוז החגיגי והמצוחצח הוא תמיד באיזשהו מקום גם איש הנמצא במנוסה מפני ממלכת הצללים המתארכים. ממלכה זאת, שפניה האוטוביוגרפיים נחשפו בספרו האחרון "סיפור על אהבה וחושך" היא בעלת קווים טראגיים, אבל הנה, כך הוא כותב בין השאר גם ב"פנתר במרתף" ספר "קל" שכתב לבני הנעורים: "כזה הסיפור שלנו: בא מן החושך, מסתובב קצת, חולף וחוזר אל החושך...."

    ראיתי את הסרט בגיל 20 (אופס, בצעד לא מחושב אני מסגיר פה את גילי המופלג), ועד היום זכורה לי סצנת הסיום כשאפרת לביא יושבת עם מבט כבוי, בוהה בקיר, בוחשת את כוס התה בתנועה של בובה ממוכנת (טוב, זה משיר אחר) שמנגנונה פקע, רואה בדמיונה  "מקהלות של צפרים משתגעות" ואת התאומים הערבים עזיז וחליל.שום יאוש כללי (הספר נחתם ערב מלחמת ששת הימים, והסרט צולם, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים) לא יכול לעצב המכלה המחלחל אל תוך נפשה של חנה ("בשביל מה אתה חי מיכאל?" "לא חיים בשביל. חיים. נקודה.") לשיגרה המענה, המאכלת כמו חומצה את החלום ואת ההחמצה. ומה שנשאר בסוף הוא געגוע משוגע "לפתוח את מנעולי השער הגדול" ולשחרר לאויר העולם את התאומים גיבורי הסיוט או החלום, שיכלו זעמם במציאות המעיקה.

    השיגעון הוא אם כן תמיד גם האופציה הנחלמת, למי שאזיקי הבורגנות והרוטינה היומיומית הולכים וסוגרים עליו. אבל הנה כבר ה"כללי" מתדפק כאן כמו אורח לא קרוא על הדלת, להזכיר לנו שדי מהר הפקיעו כאן את אי השפיות מעולמו של היחיד והפכו אותה אחר כבוד למעין "תו תקן", סמל ויצוג לכל מיני תופעות חברתיות. הנה לפניכם מספר דוגמאות:

    משחקי ילדים הופכים למשחקי מלחמה אכזריים בסרטו האלגורי של אילן מושינזון "רובה חוליות". הילדים שואבים את השראתם מ"עולם המבוגרים" ובעיקר מהאתוס המילטריסטי-לאומני המתגבש בארץ בשנים אלה. אבל מעבר למשחקי הילדים, קיימת דמות אחת "פלשתינה" שמה, ניצולת שואה שגרה בצריף מט לנפול על חוף הים. ניצולת השואה מתפקדת בתור "האחר" המודחק והמשוגע. כל החולה והרופס והרעוע שהצברים הצעירים ועזי המבט מנסים לגרש מעולמם בהיר האופקים. השגעון הוא אותו שעיר לעזלזאל שיש לרגום באבנים שמה יצוץ ויתעצם ויתגדל ויתקדש וישוב וישתלט עלינו. מלחמת חורמה יש לנהל נגדו. טהור יהה מחננו. נחביא בכל הכוח את הזכרונות "משם" כדי שלא ישבשו ללא תקנה את עולמנו השביר, או לפחות עד שיתחילו לבצבץ בספרים ובסרטים ובזכרונות הדור השני בתחילת שנות השמונים.כלומר השגעון הוא ביטוי להדחקה של ציבור שלם. לרצון שלו לא להזדהם. בספרו "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש" משרטט הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן פרופיל מדויק של תת מודע הזה המגורש, שרוצה כל הזמן לשוב ולהתפרץ ולהציף את מגרות התודעה הקולקטיבית המאימות להתפקע.

    הסרט של מושינזון מספק לנו מבט משוכלל על פעולת המנגנון האנושי הזה.השואה היא אם כן ה"סיטרא אחרא" השד המשוגע עם המספר על היד שאותו צריך להרחיק בכוח מפתח הבית. החיה הנאצית שמסתתרת במרתף הבית ב"עין ערך אהבה" של גרוסמן.

    צריכות לעבור עוד כמה שנים עד שיגיעו הזמר יהודה פוליקר והמפיק המוסיקאלי יעקב גלעד בסרטה של אורנה בן דור "בגלל המלחמה ההיא", ויתחילו לצייד אותנו מבעד לזוועות גם בפנים אנושיים.מתקימת כאן מעין "האנשה" איטית של השגעון והשואה. אבל המסלול עדיין ארוך ומפותל.

    כך למשל האב הגרמני הנוצרי (יוסף "פפו" מילוא הבלתי נשכח) צועד נכוחה אל מול פני הים והגלים בסרטו של איתן גרין "עד סוף הלילה". האקט ההתאבדותי וההליכה עד הקצה (מתוך תקוה ישועית לנס וגאולה מתוך הגלים) הם תפאורה מתאימה לבן (אסי דיין בעוד אחד מתפקידיו המרשימים), הקצין הצבר שהסתבך בלבנון ומחכה לועדת החקירה שתמרק את חטאיו ותשחרר אותו מתחושת האשמה האין סופית. האב והבן, הזר הנוצרי והצבר, הן שני צדדיה של אותה משוואה כמעט: ים של אלכוהול שבתוכו מבקש הבן בעל הפאב התל אביבי להטביע את עצמו, והים ה"אירופאי" של נהריה אליו צועד האב באותו "מחול איטי של מוות ופרידה" הן תסמיניה המובהקים של אותה "מחלה" – מיאוס משגרת החיים התפלה, וכמעט געגוע לאיזה "גרנד פינאל" משוגע שיגאל אותנו מכל הג'אז הזה ("מוטב כבר שנלך בגדולות" כתב המנוח אבידן) – במקרה של האב, מוות טראגי מכדוריו של המאפיונר שביקש לחסל את הבן.

    ועוד קודם לכן, צבר מובהק אחר. שלמה תרשיש הנפלא בסרטו של דני וקסמן "חמסין". המושבניק מהגליל, שהערבי שהביא לעבוד בביתו חמד את אחותו והפר את חוקי "הטבע" של אדוני הארץ החדשים – אנחנו מייהדים את הארץ ואתם  תפקידכם לכבוש את מבטכם בקרקע ולעבוד את אחוזת הפיאודל (אפילו אם הוא "אוהב ערבים" וליבראל") בחירוק שיניים. כשהענינים יוצאים משליטה והאמא (רות גלר) אומרת לו באישון לילה: "תתעורר גדליה, תפקח את העינים", כבר מאוחר ומה שנשאר זה שוב השגעון הזה והמבט הקפוא בעינים, שלא נעלם גם בבוקר כשמכסים אותם ב"משקפי טייסים" והולכים לשחרר את הפר במורד הקוראליס לנעוץ את קרניו בערבי ובזר שחדר (!) אל לב המאפליה ואל הליבה החמה והרוטטת ששייכת כמובן רק לנו.

    אין עוד הרבה סרטים כאלה והרבה במאים כמו וקסמן, שמצליחים לנסח כך את השגעון כאופציה היחידה המתירה את סבך הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים באבחה אחת חדה  וחותכת. קשים הם החיים עם המדקרות הבלתי פוסקות והנוירוזות הבלתי נגמרות, והכאוס הזה הרגשי והנפשי שמבקש לעלות שוב ושוב על פני השטח.  תנו לנו פר מובחר, ונשחרר אותו שידהר ויסלק מאיתנו את כל הטירוף שיושב כמו משקולת אדירה על הנפש.

    אבל עדיין המסלול הוא ארוך ומפותל כאמור, ובסוף שנות השמונים מחכה לנו גילה אלמגור עם "הקיץ של אביה". כמה טוב ונעים שאפשר עדיין ל"אפסן" (מלשון אפסנאות) את השגעון בדמותה של ניצולת השואה שבאה "משם". הסרט כובש כנראה בכנותו, ובעובדה שהוא מבוסס על סיפורה האישי של המחברת והשחקנית הראשית, אבל ביננו, שאף אחד לא שומע, כמה טוב ששוב ילדינו הצברים שזופי העור בריאים בנפשם. הם אולי פה ושם אכזריים, ולא – נו נו נו – מתיחסים כל כך יפה אל החריג והזר (מערכת החינוך תשמח להקדיש לזה עוד שיעור מחנך, אם אפשר גם עם קטע מהסרט!), אבל היי! הטירוף והשגעון נשארים רק אצל אלה שבאו "משם". וכך אנחנו נוחתים סוף סוף בפתחם של שנות התשעים.

    אנחנו פנויים סוף סוף להכיל (שיעור מחנך כבר הזכרנו?) עוד טירופים אפשריים. למשל הטירוף ה"מזרחי". נודה על האמת, הסרט "שחור" למשל, של חנה אזולאי הספרי, על מלוא משמעויותו, קצת גדול על רשימת המכולת המעט מצומצמת שהרכבנו למענכם. אבל חיבים, פשוט חיבים להגיד שרונית אלקבץ (פנינה בסרט) שנשלפת מהמוסד, היא המודחק, האשמה, הבושה, החרא חרא חרא, שחובטים בנפש המעונה, על כל מה שמבקשים מאתנו לשכוח כשאנחנו באים רחוצים ויפים לפנימית "בוייאר" בירושלים, ל"פתוח דף חדש", "להשתלב", לשכוח מאיפה באנו, להיות חלק מהחברה הישראלית "הנאורה והחדשה". פנינה היא הלכלוך (ואיזה שם בחרו לה!), האבא העיוור, כל מה שהחברה מסמנת לנו ב"עדינות", כמעט בלי להוציא מילה, שהוא נחשל ולא ראוי להיות בחברה הציונית המתחדשת עלינו לטובה.פנינה היא המודחק הגדול. הצל שמלווה את נפש הגיבורה כל ימיה ומתגלגל בדמותה של הבת. צריך חיים שלמים ומסע שמתחיל בלוויה של האב, כדי לחיות איכשהו בשלום עם המודחק ועם הצל הענק הזה. השגעון, משני צדי ה"מתרס" העדתי, הוא כל אותם חלקים בנפש ובזכרון שצריך להחביא, והם שבים ומתפרצים לתוך חיינו מהסדק, מהרצפות, מריח התבשילים, מהדלת האחורית. כמה עמלה הציונות כל השנים להחביא את האמא המשוגעת עם המספר על היד, ואת האבא העוור שרוצה כל חייו להופיע בחידון התנ"ך העולמי. (היוצרים מן הסתם לא ממש התכוונו, אבל הליהוק של גילה אלמגור כאמא ב"קייץ של אביה" וב"שחור", יוצר "קומה" או מרתף נוסף של קשרים ומשמעות.)

    ועוד לא דברנו על "חולה אהבה משכון ג'" של שבי גביזון, על שמיל בן ארי שצועק כל לילה במדשאה של המוסד:  "אוולין אל תלכי", "אל תלכי". על הכמיהה אל הפיוט הקולנועי (משה איבגי, ויקטור בסרט, הוא הבעלים והמפעיל של תחנת כבלים פיראטית) שיבוא ויקח אותנו רחוק מהצהוב צהוב עלוב של השכונה. שיטיס אותנו רחוק רחוק מפה, אפילו נעלה ברגל ונשתחווה אפיים אל מקדש הגניחות והזעקות של הפורנוגרפיה הזולה. פיוט שנולד ומתכער מיד במגעו עם אויר העולם. פיוט שהיוצר מבקש להגחיך אותו כבר כשהוא עושה את צעדיו הראשונים בעולם.

    הנה לדוגמה סצנה אחת: אותו "טייק אוף" מפורסם של האנשים המצטופפים מתחת אורה וחומה של קרן אור אחת -  מתוך "נס במילאנו" של דה סיקה (האחראית על התרבות במשרד החינוך לא חושבת שזה דווקא מה שהתלמידים צריכים לזכור מהסרט). אבל הפעם האנשים מצטופפים מתחת לכותל הדמעות של סרט פורנוגרפי זול שאורותיו מבליחים מבעד לאחד החלונות בשיכון, והפיוט זוחל לאט בכוונת מכוון אל תוך בליל של זעקות ולחישות בגרמנית. 

    "אין תכנית" אין תכנית זועקים הגיבורים של אסי דיין ב"שמיכה חשמלית ושמה משה", ואנחנו (שוב "אנחנו", בסדר, אני) כבר כמעט מובסים. יגעים. אכולים מבפנים. כבר לא סופרים ממטר את ה20 מיליגרמים. מתירים כל רסן. לוקחים את זה חופשי.  עוד לא עברנו את מחצית החגים והנפש מתאכלת פנימה. פתח לנו עוד בית מרקחת בעת נעילת בית מרקחת שני.

    "יש עוד תקווה ויש אמונה כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום, הוא ינחמנו בקצת מתים של יום יום", שורר פעם חנוך לוין ב"מלכת האמבטיה" וביאליק דיבר על הגנב העברי הראשון. ואנחנו (אנחנו וזהו! לא מתווכחים!) מיחלים שאם באמת נעבור יום אחד בשלום את החגים נזכה גם לשנת שלום ושגעון עברי ראשון. שגעון נורמלי. שגעון בריא. בלי זכרונות של מתים וניצולים. שגעון חבר'מן כזה, קיבוצניק, שאפשר לתת לו צ'פחה רצינית על הכתף ולהגיד לו: ככה לא מתנהגים.

     ברך אותנו בשגעון, כי עם השפיות אנחנו כבר לא ממש מסתדרים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/08 12:57:

      תולדות השגעון בעידן חשוך. יפה להפליא

       ורק דרך אגב,

       בזמנו כשהשור דוהר להרוג את הערבי בסרט חמסין עלתה בי אסוציאציה מידית לאריק שרון ומאז אינני יכול להשתחרר.

        12/4/08 14:04:

      מצטערת, יש לי פטור מרופא העינים מקריאת פוסט ארוכים וצפופים

      אבל אין לי ספק שהוא מושקע וראוי (ככה אומרים היום, נכון?)

        12/4/08 09:41:
      ואאאאאאאאו אני מתעלפת איזה רשימה ........ אודי אתה ענק .. מה הגובה שלך ...... נהניתי
        11/4/08 21:11:

      היי ליזי

      תודה!!

      והתמונה (הפעם...)

      של גרשוני.....

        11/4/08 20:45:

      אה..והתמונה נפלאה.

      נראה כמו משהו של Tapies שאותו אוהבת מאוד.

        11/4/08 20:40:

       השיגעון הוא אם כן תמיד גם האופציה הנחלמת, למי שאזיקי הבורגנות והרוטינה היומיומית הולכים וסוגרים עליו.

       

      אי אפשר היה לנסח את זה טוב יותר.

       

      פוסט מרתק אודי.

      ובשליפה מהמותן לא יכולה שלא להסכים איתך לגבי אפרת לביא הנפלאה (כמה חבל שזכינו לכל כך מעט ממנה) וסצינת הסיום של מיכאל שלי (העצב אין לו סוף).

       

      "הקיץ של אביה" גם בעיני הוא זיגזג קולנועי מופלא אל ומחוץ לגבולות השיגעון. הדבר הטוב ביותר שאלמגור עשתה מימיה בעיני.

       

      תודה ושבת שלום:)

        11/4/08 19:14:

      תודה אודי!

      תודה רונה!

      שבת שלום

      לכולם!

        11/4/08 19:09:
      כתיבה מצויינת. ניתוח מעניין ומנומק הייטב
        11/4/08 18:26:

      אתה רואה את מה שכתוב פה?

      אז הפוסט הזה הרבה יותר גדול.קורץ

      תודה על ההפניה, אני צריכה לקרוא עוד כמה פעמים ו...המשך יבוא. בינתיים צל:ש על אזכור "חמסין" ו"חולה אהבה", לטעמי שתיים מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע המקומי.

       

        11/4/08 15:52:

      היי דורה

      תודה!

      הרשימה נכתבה לפני כמה שנים

      ואכן - "אדמה משוגעת" ראוי

      כמובן להכנס לרשימה המכובדת (?)

      של הסרטים....

       

      סוף שבוע שקט ונעים

        11/4/08 15:48:

      מעולה. הטקסט הכי טוב שקראתי כאן עד עכשיו.

      האמא הפסיכית ב'אביבה אהובתי', כמו שוטה שייקספירי שמותר לו להטיח את האמת בפרצוף

      ולאחרונה - אדמה משוגעת, לא האנשים חלילה. האדמה.

      והלומי קרב, כמו שגעון מסוג פרטי-מקומי

        11/4/08 15:28:

      היי קרן

      החלוקה הייתה כבר ב 47 :)

       

      תכף נאוורר קצת

      שיהיה יותר נוח לקרוא...

      תודה!

      סוף שבוע שקט ונעים!

        11/4/08 15:24:

      מבחינתי כתבת פה סדרה קצרה של מאמרים

      יש מצב שאתה עושה חלוקה, איוורור, פרקים, משהו?

       

      פרופיל

      ubs52
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      האתר שלי