| הַזְּמַן חָרַשׁ פָּנַיִךְ בִּנְתִיבֵי דִּמְעָה וְקֶמֶט, וּבְעֵינַיִךְ מִלִּים שְׁבוּיוֹת.
רָצִיתִי לַחְצוֹת בֵּין שְׂפָתַיִךְ בִּמְרוּצַת אֶצְבָּעוֹת אַךְ זָכַרְתִּי תּוּגַת נִגּוּן אַחֲרוֹן מַכָּה בַּשַּׁלְהֶבֶת עַד אֵפֶר.
לוּ הָיִיתִי מַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת בְּלֵילוֹת אֲרֻכֵּי צְלָלִים אֵיךְ הַזְּמַן לָחַשׁ אֶת שְׁמוֹתֵינוּ עַל קִירוֹת וּסְדִינִים לֹא הָיִיתִי מְהַלֵּךְ כְּעִוֵּר עַל סַף לִבֵּךְ.
|