מילה היא התוצר האחרון בשרשרת הארועים. הגשם כתופעת טבע היה הרבה קודם מאשר המילה שמתארת אותו. ברור. אפילו משעמם. יש מי שיתווכח?

אפשר להמציא מילים חדשות, אבל המילים האלה חסרות טועלת, מילה כשלעצמה חסרה כוח יצירה.

אני לא יודעת ממתי המילה התחילה לאבד את הקשר עם התופעה המולידה אותה. התיעוד הראשוני הוא- סיפור מגדל בבל. זה לא עבר ולא נגמר. אנחנו חיים במצב של מגדל בבל. זה לא קשור לשפות שונות. אותה השפה, אותה המדינה, אותה המשפחה- ואין אותה משמעות לשום מילה כשהיא נאמרת על-ידי אנשים שונים. אנחנו מתייחסים לטקסט ממבט האישי שלנו, לאור החוויות שחווינו, לאור המטענים שצברנו, לאור הכאבים שכאבנו. איך אפשר אחרת?

ואולי (אולי) אין משמעות בלהבין אחד את השני. אי-אפשר להבין מישהו אחר. לא הייתי שם, לא הייתי הוא.

ואולי (אולי) העיניין הוא פשוט לקבל. (עוד אחת מהמילים שאפשר להרצות עליה שעות ובסוף לא להגיע לשום דבר).

אהבה,קבלה,נתינה,שלום,חיים,עולם- אין הרבה משותף בהבנה שלנו את המילים האלה.

ואולי (אולי) עדיין יש תקווה שפעם נשוחח בלי לשאול כל הזמן " למה התכוונת בדיוק?"