ימין שמאל, ימין שמאל, מהירות על, ריחוף ממש. אני בצעדה מתמדת. לא ממש חושבת על הצעדים כמובן, אלא על הקצב שלהם. הרבה רעש מסביבי. אוטובוסים, מכוניות, המולה. אני פוסעת בין האנשים בדיוק רב משתדלת לא לגעת בהם, לא כי הם נגועים אלא כדי לכבד את הטריטוריה הזמנית שלהם, את המרחב שלהם. הנופים אותם אני חווה כל רגע הם לא רק הנוף העירוני הדומם אלא גם הנוף החי שמתמזג איתו ושורד בו.

אני יורדת מהאוטובוס אחרי שעה של נסיעה בערך. הנוסעים הפכו לשותפיי למסע, שעה מחיי הם בילו איתי. שעה היום זה הרבה זמן. בשעה אני יכולה לאבד הכל ויכולה גם להרוויח משהו כה משמעותי לחיי. עכשיו מתחיל המרוץ, ההליכה המהירה נגד הזמן שסוגר עליי. עכשיו צריך לצעוד צעדים גדולים ומהירים על מנת להקדים את האיחור שרודף אותי ולהגיע לעבודה באיחור הקבוע שחריגה ממנו מרגישה כמו חטא חמור. יש לי נתיב קבוע שהפך לשגרה. גם אם יש מסלול קצר ממנו רגליי כבר התרגלו אליו ואני לא חושבת יותר על קיצורו אלא על עשייתו בזמנים קצרים יותר ויותר. בחצי הכרה בשל חוסר בשעות שינה, אני מנסה לגרור את גופי וחולמת על ריחוף, יציאה מהגוף ושלווה עמוקה. אני בוהה בסביבה, בוחנת אותה כבכל יום מחדש, המוכר חוזר על עצמו פחות או יותר ואם לא אני בדאגה ובהרהורים על החוסר או השינוי.

היכן האישה הזקנה ששערה מכוסה במטפחת עדינה עם הדפס צבעוני עדין, זאת שסלים כבדים בידיה? תהיתי מה יש לה בסלים אלו שהיא כל בוקר נושאת איתה. היא חיוורת ונראת מפוחדת. לפי המדרכה שאני פוגשת אותה אני יודעת עד כמה אני מאחרת. ככל שהמדרכה היא במיקום מתקדם יותר במסלולי אני יודעת שאני מקדימה וכך להפך.

מיד לאחריה או לפניה אני פוגשת לצד הספסל, שלצד עמוד הברזל העקום המסמל תחנת אוטובוס, אישה זקנה נוספת שבטח גילה אינו כפי שהיא נראת. סביר שהיא הרבה יותר צעירה. אני רואה אותה תמיד עם אותו כיסוי ראש בצבע חום, מרקם של בד יוטה כשל שק תפוחי אדמה ובגדייה באותה הצבע, חומים דהויים. היא מתכופפת תכופות ומרימה בדלי סיגריות שאיבדו את בעליהם. היא אוספת לפיה את בדלי הסיגריות ומסיימת את שאריות הטבק שעוד נותרו עליהן.

המשכתי בהליכתי המהירה, דוהרת ממש בעוד האישה ההיא עוד על קנה מחשבתי. הרהרתי לעצמי עד כמה היא יעילה. במעשיה היא דואגת שלא ייזרק  חומר כמו טבק לאשפה וגם היא מרכזת את כל הבדלים על הרצפה במקום אחד. ככה יהיה קל יותר לנקות את הרחוב. אין היא צריכה לקבל תגמול על זה? הרי היא עובדת ניקיון לפי כללי החברה לא? אז מה אם אין היא רשמית, את העבודה השחורה כולל העישון היא עושה. היא מקריבה את נפשה לבחון כל סיגריה של כל עובר אורח שהחליט להשליכה לצד התחנה. סיקרן אותי כמה סיגריות היא מעשנת ביום במצטבר. אולי דווקא מה שהיא עושה חכם, הרי היא ככה מזיקה פחות לבריאותה. בעצם ההצמדה של כל סיגריה זרה לפיה היא חווה לרגע את אותו האדם ששאף את הטבק הבוער ממנה, הפכה היא למכרתו הקרובה כאילו נשקה לו והתחברה לרגע לגופו, לטוב ולרע. כל מגרעותיו, מחלותיו האוראליות חשופות לפניה. אני מאוד רוצה להאט את הליכתי ולהמשיך לצפות בפעולתה, אך זמני קצר ואני ממשיכה לטייס ולהנדס את רגליי בין מכשולי המדרכה האנושיים והדוממים.

אני צופה בלבנים המרכיבות את הרצפה הזאת שחוצצת בין האספלט, השטח הטריטוריאלי של המכוניות הממונעות לבין המדרכה, השטח של הטבע האנושי או יותר נכון מה שנשאר ממנו. החיות הטורפות שהחברה מנסה לתרבת על מנת להנציח את קיומה. ככל שחסר לך יותר מהחומר אתה הופך לחייתי יותר ותלוי בו יותר. אני צופה בבניינים לצד הדרך, מוזנחים הם וזועקים כבר את גילם הדורש טיפוח קל ותמיכה. אני נעה בין הצבעים השונים של הלבנים, חלק ורודות וחלק לבנות וקו עדין נוצר כתוצאה מהשכנות ביניהן. אני משתדלת לא לדרוך על הקו העדין הזה, קו ההפרדה, הגבול. זה משחק הבוקר שלי ואם אין לבנים אז יש בקעים באספלט הדהוי שנמתח על המדרכה. גם על הבקעים אין אני דורכת. בנוסף לנזקים שנוצרו בחומר התעשייתי כתוצאה מבלאי וטבע שנמצא ממתחת ומבקש לבקוע ממנו כמו שורשי העצים יש גם את האשפה המשתנה תכופות, האשפה שמשאירים אחריהם עוברי אורח אשר לא מכבדים את סביבתם, אלו המתעקשים להיפטר מהמטרדים שלהם בדחיפות בלי לחשוב על התוצאות העתידיות. העצים האלו שהוצבו בצידי המדרכה ליופי גם הם לא רוצים להיות שם, הם רואים הכל ללא סינון, אפילו ניזונים ממימיהם של החיות העוברות והשבות, האנושיות יותר והחייתיות יותר.

אני חולפת על פני הרמזורים הלא מתוזמנים כראוי להולכי רגל, המשאירים הולכי רגל רבים באי תנועה קטן באמצע צומת סואן. כולנו, כל הולכי הרגל הופכים ברגע זה לפושעים, עבריינים של ממש שרוצים להגיע למקום מבטחים, למדרכה הגונה וגדולה יותר לצד הבניינים המגוננים עלינו. מלחמת קיום ממש חווים אנחנו כל בוקר ואנו עדיין לא מבינים למה אנחנו טעוני רגשות שליליים ומתוחים כבר מתחילת יומנו, עוד טרם נכנסו לבניין המשרדים בו אנו עובדים, המכניס אותנו למשטר צביעות ואפטיות כי אחרת נשתגע. אני עוברת את הצומת הסואן במהירות וממשיכה לפלס את דרכי בין רהיטי הבית שמוצבים ברחוב במטרה להימכר. כמה הייתי רוצה להתיישב על אחת הספות ולפתוח רשמית במנוחה מכל צעדת הבוקר הזאת, מבוך החיים היומי הזה.

הרהרתי לעצמי אילו יכולתי להימנע מהתסכול בוקר הזה אם היה לי רכב. הדהדו לי הטענות של אחותי על הפקקים בעודה עושה את הדרך כל בוקר מביתנו לת"א. אולי היא נמנעת מלפגוש את אותם האנשים אישית, אך היא פוגשת את דמותם בצורת המכונית שלהם ובמקום להילחם על המדרכה בגופה היא נלחמת בעזרת מכוניתה על הכביש. לקויים הם החיים שלנו וכנראה שהאמצעים שיש לנו לא תמיד עוזרים לנו ומקלים עלינו במעבר היום. אני חושבת שמעל לכל צריך להיות שיעור יחסי אנוש ונימוסים בבתי הספר. אני מוצאת את התחום הזה בחוסר תמידי מסביבי. האם אנו יכולים לסמוך על מערכת המשפחה, ההורים שיחנכו את ילדיהם לנימוסים ויחסי אנוש תקינים בעוד הם בעצמם לוקים בחסר? איפה המנהיג הדגול שיעביר את זה בחוק?חינוך אנגלי נוקשה היה מבחינתי בגדר אפשרות טובה. ככל שמקשים יותר את החינוך ככה אנשים הופכים למרדנים יותר או שמא אולי הם רק רוצים למרוד אך התשתית הזאת חזקה מהם?אז לא נלך לקיצוניות אבל רצוי להטמיע באנשים את הבסיס של יחסים תקינים, הבסיס שמאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם שכנינו. ברגע שנדע להתייחס לטריטוריה שלנו בכבוד ולכבד את זו של אחרים ההצלחה הצפויה לנו והרוגע הנפשי יגדלו. כל המדיטציות והתורות האמורות ליצור אצלנו רוגע ושלווה לא יעבדו לאורך זמן אם בכלל אילו התשתית סביבנו לא תשתנה ותתוקן. זה כמו לימודי הגרמנית שלי. כאשר אני יוצאת מהכיתה, מ"עולם הגרמניה" הזמני הזה אני נשאבת לתוך הישראליות הזו, הפוגמת בכל מה שלפני רגע נשמתי, כיבדתי וחייתי. הכל מתבטל בשנייה. אז מה הטעם בו? אנשים כיחידים אין להם הרבה כוח, הם צריכים את הסביבה והחברה שתתמוך בהם ותחזק אותם, תיתן להם את מקור כוחם.

עדיין בצעדה שלי שנשמעת כמו טיול יומי שלם והיא עורכת רק כרבע השעה. אני עוברת לצד סניף הדואר, מחפשת את המאבטח מחבר העמים שעומד בכניסה בלבוש ייצוגי שנראה כה מרושל למרות הכל. בימים האחרונים לא ראיתי אותו. היום ראיתי לפתע בחורה לבושה במדיו ומאבטחת את הכניסה. מעניין מה עלה בגורלו. הוא הפך לסימון הדרך שלי. משמה הדרך הקשה כבר מאחוריי ועכשיו אני עוברת להאצה מהירה אל העלייה הקלה שמחברת אותי לבניין התעסוקתי שלי. הנה הגעתי לבניין שבו אני שוהה שעות רבות מחיי כבר שנה, עכשיו מתחיל החלק השני של היום, נראה כי הוא הקל יותר אך מבחינה אנושית רווחי וחוויתי הרבה פחות.