| אני מיטל אמרתי וחשבתי על שם אחר... לרגע שכחתי כמעט להגיד את שמי אבל התאמצתי לזכור. השם שלי פתאום לא היה לי חשוב אלא מי אני באמת. אני יהודייה המזוהה כישראלית ובה חבויה וכבולה זהות גרמנית שורשית שמחפשת את דרכה החוצה. הרגשתי כעס ובלבול. אילו לא הייתה השואה הזאת מתרחשת מי הייתי? איפה הייתי? ויותר מכל מה היה סיפור חיי הגורלי?שני דרכונים המסמלים שתי זהויות, שתי אזרחויות והכל שלי.הבטתי במראה וניסיתי למיין מה נוצר פה עם הזמן בישראל ומה הגיע מהגנים, ממרחקים של דורות, אליי. המבט שלי ישראלי, חוקר ולא מניח, חשדן וצמא לאמת, לא נח לרגע ומדויק להחריד.העיניים גרמניות הן, כחולות כמו הארים, שקטות ומבוישות , אך האדישות והתמימות נזלו מהן וכמעט ואינן. לקחו ממני את הבחירה, את האפשרות להיות שמה, בגרמניה, במולדת של הורי אבי, בזאת שירשתי את אהבתי אליה בגנים. אני לא מדברת את ה"דויטש" אלא מגמגמת אותה בקושי. אני מבינה אותה אבל כל כך מפחדת מהשלמת המשימה, לדבר ולהבין אותה... אולי זה יובילני לרצון להגשמת הזהות הזאת באופן ממשי יותר ויותר.משהו בוער ובער בי תמיד מאז שחזרנו משפחתי ואני ואיבדתי את גרמניה שלי. חלמתי, ייחלתי ואני יודעת שאני עוד אחזור אלייך. חשבתי להתנדב, חשבתי ללמוד אבל יש בי תחושה שזה אמור להיות משהו הרבה יותר גדול מזה. השאלה מה?היידי, כן, כך קראו לי בחלום, אבל לא עניתי. משהו בי הרגיש שם ולא שם. תחושת אבדון בתוך סחרחורת הזהויות האלה שכולן שלי. הדת ברורה לי פה אין טעות. הלאום. זאת הבעיה שלי. מהו הלאום שלי? זה שבזכותו אגשים את עצמי. אני נולדתי בישראל לזהות הישראלית, החיצונית שלי אך גנטית ירשתי את הזהות הגרמנית המלווה במסמכים דוברי גרמנית רהוטה.אמרו לי שיש לי את העיניים של אבא. שמה כנראה הגרמנייה שבי יושבת וצופה מהצד בנעשה.איך אפשר לחיות כאשר אתה ער בזהות אחת וישן בזהות אחרת והן מתחלפות ביניהן ללא שליטה מצידי.בגרמניה קראו לי ישראלית אבל במראה יכלו להתבלבל ולהגדירני כגרמניה. הצגתי את הדרכון הגרמני בדלפק ביקורת הדרכונים, לא חשדו בי לרגע ועברתי בצורה חלקה. כל פעם בחרתי בדרכון שגלש קודם לידיי. פעם בחרתי להיות ישראלית ופעם גרמניה. במה זה תלוי? כנראה בחשק או במה ישרת אותי יותר.כמה כוח טמון בדרכונים האלה ועבר ספוג דם וכאב. בגרמניה איבדתי את אבות אבותיי הגרמנים ובישראל איבדתי את אח של אמא, הישראלי הרומני. מזל שאת הזהות הזו עוד לא אימצתי.מה הפסיכולוגים אומרים על זה? אני סכיזופרנית גנטית, מלידה. החלטתי לזרום לחלום הארוך והסבוך, ללכת בעקבות הדמיון משנה הגורלות, החלטתי לטעום את הזהות השאולה שלי, זאת שאני מכירה רק מהדרכון. גרמניה, הנה אני באה אלייך, חזקה, חלשה ומלאת רגשות.אני מוכנה למסע ואני מקווה שכשאחזור יהיו בידיי התשובות לשאלה הקשה ביותר: מי אני? |
sniron
בתגובה על FACE-BOOK Me To New York
מיכל ויצמן
בתגובה על אביב
דרור האס
בתגובה על אושר אדמדם
getzion
בתגובה על
עופרה'לה
בתגובה על דלתות מסתובבות
איירבוס-max
בתגובה על עיר השמש ועולם החושך - על אלימות והעתיד
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה!
הבעיה שזו גם השאלה הכי שורשית שאולי נמות ולעולם לא נדע את התשובה עליה...
מה שמלחמות יצרו.... ואנו הדור השלישי עדיין מתמודדים עם ההשלכות.
מעניין מתי זה יפסיק. מתי?
"מי אני?"
אני חושב שזו השאלה הכי עתיקה בעולם, ובטח שבעולמנו הצר ובארצנו הקטנטונת, לאור הנסיבות.
הפוסט כתוב ממש יפה!!
תודה לכולם על התגובות!
אולי כדאי לציין שחייתי בגרמניה במשך שלוש שנים בתור ילדה בת 10-13.
עצם היותי שם בתור ילדה יצר אצלי מצב של געגועים ותהייה לגבי העתיד שלי... היכן הוא? בגרמניה....? אני מחכה לילדותי השנייה אולי... החיים השניים שהיו אמורים להיות לי או שמא הראשונים...
לימודים שם בהחלט באים בחשבון.
יפה מאד, באמת התלבטות קשה ומעניינת.
כוכבת.
מיטל,
קונפליקט פנימי וחיצוני, שמשפיע על תחושת הזהות ויוצר בלבול.
שקלת לחיות בגרמניה למשך תקופה? או שפתרת את הקונפליקט והחלטת שישראל היא מקומך ואת פשוט מתמודדת עם ההחלטה?
ערן.
זה כתוב כמו שאת מרגישה
מתלבט, מתפייט, מהפנט
כוכב ראשון ממני