| כאשאמא נפטרה נפגשנו בבית שלה. אח שלי חזר מלוס אנג'לס ונראה צעיר מכולנו למרות שהוא הקטן. אחותי הייתה עדיין נפוחה מדמעות אפילו שכולנו חיכינו באיזשהו מקום לרגע הזה. בסה"כ השיבעה עברה בסדר. לא באו כ"כ הרבה אנשים אז לא הייתי צריכה לעבוד קשה בלארח ושמחנו שאבא לא פה כדי לראות את הגסיסה של אמא. הוא לא היה עומד בזה. שמוליק חזר ללוס אנג'לס יום לפני שהשיבעה נגמרה והבטיח לבוא לשלושים. אף אחד לא כעס עליו. אנחנו לא משפחה שעושה פרצופים. אני ומירה נשארנו לסידורים האחרונים. עוד לא ממש החלטנו מה לעשות עם הדירה הזו. למכור? קצת מוזר למכור את הבית שבו גדלנו. לאנשים אחרים בטח נדמה שיש פה ריח של זקנים. אנחנו מריחות משהו אחר. בעיקר את הבישולים של אמא. המטבח ההונגרי. במהלך השנים אפילו למדתי את המתכונים של אמא, והיום גם הילדים שלי חושבים שרוקט-קרומפלי זה פינוק אמיתי. עדיין לא התמקצעתי לגמרי ונראה לי שהסודות הלכו עם אמא. מירה פתחה את המקפיא, היו שם קופסאות עם אוכל, אמא תמיד הכינה הרבה והקפיאה חלק. היא אמרה שהיא תמיד צריכה להיות מוכנה לאורחים, אבל אני מנחשת שזה שאריות מהשואה. היא הוציאה קופסה עם חזרת שאמא הכינה בעצמה. טעמה קצת והתחילה לבכות ואמרה שחריף לה. רציתי גם לטעום, אולי ככה סוף סוף יצאו לי הדמעות. בסוף הוצאתי קופסא מהפריזר עם כרוב ממולא. לקחתי אותו הביתה ושמתי אצלי בפריזר. כל פעם שהייתי פותחת את המקפיא חשבתי אם לאכול או לא. זה בעצם כל מה שנשאר לי מאמא. אז דחיתי את זה, כדי שהמזכרת תישאר. בפסח שנה שעברה החלטתי על "ניקיון-פסח-נטול-רחמים". בסוף גם הגעתי למקפיא. הוצאתי את הקופסא והתלבטתי. עברה כבר שנה וחצי מאז שאמא מתה. לא יכולתי לזרוק. זה לא יפה. זה הטעם של הילדות. זה אמא. הפשרתי את הכרוב. הוא כבר לא נראה טוב. הקופסא הייתה מלאה. אכלתי. לא טעים. אכלתי עוד אחד. מקולקל. לא סתם לא טעים. אבל אכלתי אותם. עד האחרון. |