וואהוו!! איזו הצגה הייתה אתמול בהיכל. כדורסל מבריק לא היה שם, אבל אווירת/חגיגת הניצחון של הקהל הצהוב הכניסה עוד ערב לפנתיאון. 

האמת היא שברצלונה הפסידה את המשחק לא פחות משמכבי ניצחה. עם כל הכבוד למאמן הספרדי, להגיע למשחק המכריע בסדרת עלייה לפיינל-פור עם תוכנית משחק שמתבססת על גארד בן 34 עם ממוצע של 8.2 נק' למשחק העונה, רק בגלל שנתן משחק וחצי טוב זה מעליב.במיוחד מול מאמן הכדורסל הכי בנאלי ביקום.. 

צביקה שרף היה ונשאר מאמן גדול. גם בשני תפקידיו בנבחרת שרף הוכיח (שוב) יכולת מנהיגות נדירה, ועכשיו הוא מגיע לפיינל-פור עם הישגים אסטרטגים יפים שהצליח ליצור בתקופת זמן קצרה באופן מדהים. כבר מהמשחק הראשון תחת שרביטו הורגש השקט שהקרין על כל המערכת, ועם מספר החלטות שהתקבלו באופן כמעט מיידי ומולאו באובססיביות עד עצם היום הזה – פתאום פיינל-פור!!! 

מצד שני, מבחינה טקטית מכבי של שרף מאד לא יצירתית. כפי שכבר כתבתי לפני המשחק,  תוכנית המשחק של מכבי בסדרה מול ברצלונה לא  הייתה משהו שאוברדוביץ' מסינה או גרשון היו מספרים לנכדים עליו. מאז הפיטורים של איבנוביץ' כל אירופה מדברים על יאקה לאקוביץ' כמפתח של ברצלונה, אז במשחק הראשון מכבי משתקים אותו וחושבים שהסיפור גמור. במשחק השני עושים אותו דבר – בא באזילה ותופר אותנו. אז כל השבוע מכבי מספרים ש"נהיה אגרסיבים" עם באזילה -  ועכשיו צריך להגיד תודה לפסקואל, שבטיפשות למלכודת נפל.. 

דרך-אגב, בקשר ל"הברקה" של בלות'נטאל כפאוור פורוורד – לא הברקה ולא נעליים!!! מהשנייה הראשונה שלו על הפרקט ראית שבלות'נטאל הגיע מוכן למשחק, ולא משנה באיזו עמדה הוא ישחק. את הדקות האחרונות ואת השלשה האחרונה שלו שגמרה את המשחק עשה דיוויד עם טרנס וניקולה על המגרש.

זו הפעם השנייה במכבי שבלות'נטאל רדום כל העונה ומתעורר ברגעי האמת – מעתה אמור – "ביג שוט דייב".  

אבל את האירוע הכי מעניין במשחק מצאתי דווקא שלוש דק' לסיום הרבע השלישי בעימות האחרון בין קאמינגס ובאזילה לפני ההרחקה הכפולה..לא.. משולשת..אה סליחה..מרובעת... 

אין שום ספק שההרחקה של קאמינגס ובאזילה הייתה מוצדקת. שני השחקנים חצו את הגבול שבין "אגרסיבי" ל"לא ספורטיבי". זה התחיל בחיבוק המכוער של קאמינגס, המשיך בבעיטות התגובה של באזילה ונמשך בקרב אגרופים מצידו של וונטיגו. 

המקרה של דרק שארפ (ושל באטיסטה במידה מסויימת) שונה לחלוטין. 

באותו הרגע לא יכולתי שלא להיזכר בסדרת חצי גמר המערב משנה שעברה בין פיניקס וסאן-אנטוניו, כשרוברט הורי שלח את סטיב נאש אל תוך דוכן השופטים בעבירה מכוערת. הקפיצה של שחקני פיניקס (אמרה סטודומאייר וראג'ה בל) לתוך תחומי המגרש הביאה להרחקתם ולהכרעת הסדרה למעשה. 

עוד לפני שמישהו מיושבי (בעצם עומדי) ההיכל הספיק להבין מה קורה, שארפ, קפטן אמיתי, יצא בריצת אמוק לכיוונו של קאמינגס כדי להפריד בין הניצים. במחשבה ראשונה – מה פתאום הרחקה, מגיע לו פרס! במחשבה השנייה עלו סטודומאייר ובל.. נכון, להבדיל משארפ, שחקני הסאנס לא נכנסו לתחומי המגרש עם "כוונות שלום", אבל כשדייויד סטרן ועוזרו סטו ג'קסון הודיעו על ההרחקה, כוונות השחקנים לא ממש עניינו אותם. 

בשנים האחרונות קרבות שחקנים על מגרשי האן.בי.איי לא נדירים במיוחד. קבוצות כמו אינדיאנה, דנבר והניקס מצאו את עצמם בקרב כנופיות לא פעם ולא פעמיים. לכן כאשר סטו ג'קסון קבע את החוק שאוסר על שחקן להיכנס לתחומי המגרש, הוא לא השאיר הרבה מקום לשיקול דעת.  

מצד שני, לא ידוע לי על מקרים דומים או על חקיקה דומה ביורוליג. אולי גם השופטים במשחק  ראו יותר משחקי אן.בי.איי מאשר כדורסל אירופאי.. 

אבל הדבר שהכי הפתיע אותי היה כשחזרתי הביתה וראיתי את השידור החוזר – דרק שארפ לא נכנס לתחומי המגרש! בזמן שקאמינגס ובאזילה שכבו מחובקים מתחת לסל, שארפ רץ מסביב (להבדיל מבאטיסטה דרך-אגב) ואינו חוצה לרגע את תחומי המגרש.  

אפילו תוך כדי תגובה אינסטינקטיבית האיש המדהים הזה מספיק להבין מה מותר ומה אסור.

במחשבה שלישית – באמת מגיע לו פרס ישראל!!!