סיפורי ביצים - הסיפור האמיתי הביטוי "סיפור ביצים" מתקשר לי לשיחה שקיימתי אתמול בלילה עם גבי החתיך ועם ידידתו, בין טוסט לקפה. השיחה גלשה לקושי של יוצאי עדות המזרח להשתלב כשווים בחברה הישראלית. הנושא מורכב ולא ניתן להציג בפוסט של שקל את כל מגוון המחשבות והעובדות, אז אגע רק בביצה קטנה. חבטה לעידוד השינוי כשיוצאי עדות המזרח זועקים על מר גורלם בשל האפליה, אני חושב על כך שחבל שלא מופיע כבר האחד, הכריזמטי והחסון, שייתן להם מכה קלה ועם זאת מספיק מנערת בכדי להוציא מהם את כל הרעל שבתכולתו שוקעים הם לעבר התחתית. עובדה: אפליה של יוצאי עדות מזרח הייתה קיימת בעבר. זה המצב. שתי שאלות מסקרנות לפתיחת מונולוג: 1. האם כיום עדיין קיימת אפליה בן עדתית? 2. העבר כבר ידוע. מה ניתן לעשות בכדי לשנות את הווה שבו יוצאי עדות מזרח עדיין נמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך יותר מאחיהם, בהירי העכוז?
מי אשם במצב? התקשורת (כמובן) וההנהגה כשאתה מספק אוזן קשבת לאדם שנמצא במצוקה, האוזן טובה רק בכדי שיסיר כאבו מליבו. השלב הבא הוא לתת לו את המרחב ואת ההנעה (בדחיפה ואולי גם באטימות) בכדי שיבין שרק הוא יוכל לעורר את השינוי באשר למצבו. יוצאי עדות המזרח נמצאים בדילמה תמידית. האם לצעוד קדימה, ולקחת אחריות על החיים שלהם או להמשיך ולזעוק בשבר על המעמד שירשו. ולרוב, כיידוע, קל יותר לזעוק. כל עוד אנשי תקשורת נאורים ימשיכו לדחוף מיקרופונים לאנשי פריפריה, למען ישמעו זעקתם, ולא יעמתו אותם עם חוסר האונים שעימו הם חיים בשלום מופתי, לא יתרחש השינוי במעמדם. בכדי לשנות את המצב, ה"נחות" חייב לשנות את נקודת המבט שלו. כלל קיים הוא ש: כשמישהו מסתכל עליך מלמטה, אתה אוטומטית תסתכל עליו מלמעלה, ולהפך. בכל פעם שאיש תקשורת "אמפטי" מצמיד מיקרופון למזרחי בפריפריה, כשהוא עומד בסמוך למכולת השכונתית, לצד חור באדמה שנפער ע"י קטיושה/פצמ"ר/כוכב נופל, השיח הופך לאוטומט. "אי אפשר לחיות ככה". "אני דפוק" "אני אצביע ביבי". מסר: אם "אי אפשר לחיות ככה", הפסק לילל, ופעל לשינוי. מתי התקשורת תפסיק להצמיד ל"מוכי הגורל" את הממחטות, ותתחיל לשאול שאלות מאתגרות יותר? שאלות שאולי יעוררו קצת בחינה עצמית ומבט עמוק יותר - "מי אני? ולהיכן אני מסוגל להגיע בכוחות עצמי?"
הכוח השחור כדוגמת מופת הכוח השחור בארה"ב, הפך למשמעותי רק כשהשחורים הפנימו שאין דרך אחרת, אלא להשתלב ולהוכיח את ערכם כנגד כל הסיכויים. הם הפסיקו להתייחס למחסומים שהיו או אולי כבר לא היו בפניהם. פעמים רבות, מחסום קיים רק אם אתה מתייחס אליו. רוזה פארקס ומרתין לות'ר המלך היו סמן מקדים. השינוי האמיתי ביחס לשחורים החל כשהם הפגינו את כוחם בחיי היום יום, כדוגמת הספורטאים השחורים שפרצו לתודעה הציבורית בארה"ב (שחקני NBA: קארים עבדול ג'באר, מג'יק וג'ורדן, אתלטים: בוב בימון, קארל לואיס). לא רק שהם הפכו לדמויות מוכרות בספורט פופולרי שאותו העריכו ואהבו גם הלבנים. בעת פריצתם לתודעה, חלקם בלטו באישיות כריזמטית שהובילה למהלך שבו כוחם ומעמדם בלט גם לעיני האדם הלבן, שעד כה היה שבוי בתפיסה גזענית. אז נכון שעדיין לא קיים שיוויון מעמדי בין שחורים ללבנים בארה"ב, ופערי ההשכלה וההכנסה עדיין שוררים, אך דעת הרוב צועדת לכיוון של הבנת השיוויון. מי שרצה והאמין בכוחו לפרוץ את תקרת הזכוכית, עשה צעדים גדולים בדרך לשם.
ומה הקשר לביצה? דור שני של יוצאי עדות המזרח בכלל לא שאל, אך הדור שלישי חייב לשאול: מה בא קודם, האפליה או תחושת הנחיתות (שהיא רק האפטר אפקט)? יידוע לכל שגם היום המצב הסוציו-אקונומי של יוצאי עדות המזרח נמוך יותר. אפשר לצעוק עד מחר, אך היום כבר לא קיימת אפלייה בפועל של יוצאי עדות המזרח. מה שקיים זה ההשלכות של האפלייה הקשה של העבר שמובילה לתחושה/אמונה של יוצאי עדות המזרח שהם נחותים יותר. הקשת המזרחית החלה מהלך חיובי בעצם ייצוג מרשים של אנשי רוח ותרבות, יוצאי עדות המזרח. לא ברור מה גורם העיכוב, אך נראה שמעבר לפן ההצהרתי, אין שינוי בחשיבה של ההמון. רבים עדיין שקועים עד לצוואר בקו החשיבה של "אני דפוק".
הצעה - קחו אחריות לטעון לאפליה זו הדרך הקלה להסיר מעצמך אחריות לחייך. בואו ונגיד, לצורך תרגיל מחשבתי, שאפליה לא קיימת, לפחות לא במשקל בר השפעה על חיי הרוב. מה שקיים אלו השלכות האפליה שצאצאי המופלים ירשו מאבותיהם. נסו וקחו אחריות על החיים שלכם. זה נכון שנקודת ההתחלה של יוצאי עדות המזרח יותר נמוכה. אז מה? מדוע לוותר מראש או להמתין לישועה ממשיח שאיבד את החמור.
נספח - גזענות ציונית ציטוט של ד"ר ירון צור, היסטוריון האתוס הציוני סותר את מורשת הקולוניאליזם שהציונים האשכנזים לא יכלו להתחמק מהשפעתה. המורשת הזאת מדרגת את בני האדם: בראש הסולם עומדים האירופים ובתחתיתו בני הגזעים הצבעוניים. כלומר, יש פער בין האתוס, הגורס שיוויון ואחווה בין שבטי היהודים, לבין היסוד האחר שבתרבות ובהכרה. אספר לכם סיפור, שידגים איך דירגה ההנהגה הציונית את השבטים. "יום אחד דיווחה גולדה מאיר, כי שלחה קבוצה של עולים מרומניה להתיישב בבאר שבע, כדי 'לחזק מבחינה תרבותית' את האוכלוסיה העלובה של המזרחיים שישבו בעיר. ברל רפטור, אז חבר כנסת ועסקן הסתדרות, השתומם: 'רומנים זה תרבות?' וגולדה השיבה: 'הכל יחסי'. |