פרשת קצב כך מתברר לנו היום, לא רק שאינה יורדת מסדר היום, אלא אף חוזרת בעוצמה גבוהה יותר לסדר יומנו הציבורי. ואני תוהה, למה זה מגיע לנו בכלל?
יש טעם עכור בהחלטה של משה קצב לסרב להסדר הטיעון ולבקש לקיים משפט מפני כתב אישום "בלי טובות" של היועץ המשפטי לממשלה.
הטעם הזה משול בעיני למשחק הכדורגל, שבו קבוצה אחת מנצחת את המשחק, כתוצאה משער עצמי שכובש שחקן הקבוצה היריבה, אפילו שער מרהיב ביופיו, אבל השער הזה, לא נכבש על ידי שחקן הקבוצה המנצחת, והטעם המריר הזה כאילו הנצחון מושג בגלל טעות טקטית, מתלווה לתחושת הנצחון ופוגם בה.
כך אני גם תופס את העמדה החדשה של משה קצב, אשר מבקש שיחרצו לו את הדין בהליך שיפוטי ארוך מייגע יקר, ותחת עיניה הבוחנות של התקשורת, שעוד תטעים לנו מטעמים מעדויותיהן של א' וגם א' וגם ב' וגם ג' וכעוד אולי נשים נוספות, שהעבירות כנגדן התיישנו אבל הן עצמן יכולות להעיד, מה שקרוי "עדות שיטה" על הדרך שבה נהג משה קצב בפקידות לשכתו.
אני מתחיל לחוש אפילו באיזה שהיא תחושת חמלה על האיש שהיה פעם כאן נחשב לאזרח מספר אחד, שכיום הוא נמצא בירכתים של הספינה, שכבר טבעה מזמן. הרי ברור הוא שגם השופטים שישבו בדין שלו כבר מושפעים ממה שמיוחס לו. איזה ערך "ספורטיבי" יש להם על אנשים אחרים, שישמעו את גרסתו, שעשויה להיות תעתיק זהה למופע האימים שהעניק לנו באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת?
איפה היו יועציו המשפטיים, שלא הצליחו להניא אותו מלעשות את המעשה האוילי ולבקש לקיים את המשפט המדובר הזה. ואנחנו אזרחי ישראל, למה עלינו לא מגיע לחוס כמעט? בסדר, עווינו, פשענו בגדנו, אבל למה בכל זאת מגיע לנו לשמוע הליך משפטי "פיקנטי" ככל שיהיה, אשר דבק בו הטעם המר הזה, שלא ניתן לעיכול, שאדם שהיה זה מקרוב נשיא במדינת ישראל, נאשם בשורה של עבירות מין ולא מהצד הקל שבהם.
לכל אחד מאיתנו יש איזה שהן מנגנוני הגנה פסיכולוגים, שעוזרים לנו בתפקוד השוטף, יש לכל אחד מאיתנו גם את אותו "דיסוננס קוגניטיבי" זה המנגנון שמעניק לנו את התחושה שאנחנו פועלים נכון, כדי להסביר את התנהגותנו במצב נתון מסוים. גם הנשיא לשעבר קצב נכלא בתוך הדיסוננס, באמונה שלמה שאם הוא ימשיך להגיד לעצמו שהוא חף מכל רבב, הוא בסוף כבר מאמין שזה המצב ולכן הוא מרשה לעצמו לגרור אותנו להליך משפטי שכזה. אבל לנו זה באמת לא מגיע.
ואם משתמע אצל ציבור הנשים שקורא את הפוסט הזה, להבין (בטעות כמובן) שאני אומר משהו שמכעיס את ארגוני הנשים אני חייב להוסיף בענין הזה עוד דבר פיקנטי.
במועד שבו היה משה קצב מוזמן לישיבת ההקראה המפורסמת בבית המשפט השלום בירושלים, נכחתי גם אני ביחד עם עשרות נשים חברות אירגוני הנשים שבאו להפגין. הן היו שם בנוכחות שנועדה לבטא את שאט הנפש שלהן מהעובדה שהנשיא לשעבר קצב עשוי להודות בעבירות מינימליות שיוחסו לו בכתב האישום על פי הסדר הטיעון. כל הכבודה הזו היתה מוטרדת סביב השאלה מתי האיש הזה יתייצב בעצמו בבית המשפט. משה קצב ידע זאת, ואכן במהלך שלשת רבעי השעה, לא נתן סיכוי לדעת היכן הוא ממש נמצא. כל אותו פרק זמן עשו הנשים תנועות הלוך ושוב כדי לאתר ולמצוא את האיש, היכן הוא מסתתר וכך גם ארבו לו סביב כל הפתחים לבנין בית המשפט. כך ובסופו כשהגיע בדלת צדדית לבית המשפט, צבאו עליו צבא שלם של נשים ועיתונאים שבקשו לבטא את מורת רוחם מהעובדה שנשיא לשעבר הולך להודות בעבירות האמורות.
בהמשך, ובתוך אולם בית המשפט התפתח מהלך אחר, שכולם מכירים כיום-ההחלטה בדבר החזרה שלו מהסדר הטיעון שנוסח לגביו. ובנסיבות אלה, כשקצב כבר יצא את בית המשפט הוא כבר לא היה מוטרד מאותה כמות של נשים ועיתונאים כאילו נשתכח. כולם היו עסוקים במתן תגובות לאמצעי התקשורת, סביב ההחלטה החדשה, ואת האיש עצמו זנחו והזניחו.
היה בתמונה הזו, משהו שמלמד אותי גם על המהלך המשפטי שעתיד להיות גם כאן, ציבור הנשים רק מבקש לקבל את ההרשעה , אין לו ענין איזה עבירות ממש ייוחסו לאיש, אבל חשוב, וכך לכולנו, כי אם עבר עבירות ישלם עליהם את המחיר כמו כל עבריין שעובר על החוק. ואחרי שמהלך כזה יקרה, כולנו נחזור לשגרה כאילו המטרה הושגה.
לי עצמי ישאר הטעם הרע של "גול עצמי" שכבש משה קצב. לי באינטואציה ולא רק מהאינטואציה, ברור שמשה קצב ישלם מחיר כבד שעוד יתגעגע להצעת הסדר הטיעון שהוצגה לו. הבעיה שתשאר לאחר אותה הרשעה עתידית, אם האינטואציה הזו לא תאכזב אותי, היא בדיוק עלולה להיות בעצם ה"מסקנות השיפוטיות" שיגזרו על קצב משמיעת עדות התביעה על מנת לבסס את ההרשעה כנגדו. בענין הזה אני חושב שכל אחד מתושבי המדינה נושא באופן לא רצוני איזה שהוא יסוד של בושה, שהנאשם הזה היה פעם נשיאו במדינת ישראל, ועל כך אני חש כבר עכשיו בושה גדולה....
ועוד לא אמרתי מילה על האפשרות שמשום מה לא נספרת עוד.... שמשה קצב, יתחרט שוב ויבקש בכל זאת את הסדר הטיעון שממנו ברח.... ימים יגידו. |