בשבוע שעבר נערך בלונדון הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע תיעודי. כרגיל בעיר הזו, המחוייבות לבינלאומיות היא טוטלית וכנה, והתוכנייה כללה שפע סרטים מאירן ('אזרחי אירן עונים על השאלה:"האם את/ה מאושר?"'), קובה, קונגו, הולנד, ארמניה, ניקרגואה - אד אינפיטום או לפחות אד גבולות הכדור. קניתי כרטיסים לסרטו של דן גבע, עליו לא שמעתי לפני כן, ולסדרת סרטים קצרים מהמזרח התיכון שהוקרנו לפניו באותו האולם בבריטיש מיוזיאום.

הסרט הראשון (Hiding Place) תיעד זכרונות של אזרחים רגילים ממלחמת אירן/עירק. השני, 'חמודי', עקב אחר חייו של ילד לבנוני שאיבד את רגליו אחרי שמכונית המשפחה עלתה על פצצת מצרר שהנחית חיל האוויר הישראלי בזמן המלחמה. דרום לבנון מלאה בפצצות האלו. בשלישי (All Flights are Cancelled) קולנוענית לבנונית צעירה, קטייה סלה, מתעדת את החיים בביירות בזמן המלחמה. מדהים כמה ביירות ותל אביב דומות, שתי ערים תאומות על חוף הים התיכון. שתיהן נועצות מבט עקשני אל האופק במערב ומפנות את גבן אל המציאות ממזרח. אותה המציאות שבאה מייד ותופסת בכתפן בחוזקה, ומסובבות אותן, וכמו המהנדס בסרט המצרי ביום שישי אחר הצהריים, סוטרת להן בכוח. גם הצעירים של ביירות דומים לצעירים של תל אביב, אותה תזזית ועור שזוף, וקולות רמים. לפחות אם שתי הערים האלו היו מעיפות מבט אחת אל השנייה לעיתים יותר קרובות במקום לבהות אל האופק... הסרט האחרון, פלשתינאי, Tunnel Trade תיעד את תופעת המנהרות בעזה ומבריחי התרופות והנשק העובדים בהן וחושף את חילוקי הדיעות בעניינם - פטריוטים, פושעים, או אנשים המנסים לשרוד במקום הסובל משישים אחוז אבטלה.

אין ספק שישראלי המגיע לצפות בסרטים האלו שם את עצמו בעמדה מעניינת: מחד, הוא מזוהה עם הנבל בסיפור, מדך הוא מזדהה עם הקורבן: הוא זז בכסא, וחם לו, ומתעורר בו הדחף להתגונן ולנופף עם האגרוף אל המסך ולצעוק 'אבל גם אנחנו בני אדם'. אבל הוא נכנע לבושה ולרגשות האשמה והוא מתכנס אל עצמו וממשיך לצפות מבין אצבעות כף היד. ופתאום זה נעים, ככה לסבול בחשיכת האולם בלסת קפוצה, לסנן לעצמך, 'אני מקבל את כל מה שתשפכו עלי, את כל האצבעות המאשימות שתפנו אלי, ואת כל המבטים הזועמים, כי לפחות אני פה וזה שאני פה מנקה אותי מהבושה.' ואז את נרתעת, כי פתאום את מבינה שהסרטים האלו הופכים אותך לציונית א-לה עמוס עוז, יורה ואז בוכה ואז מרגישה כל כך הרבה יותר טוב. ואני לא יודעת מה גרם לי להרגיש יותר רע, הסרטים ותוכנם, או תחושת הצדקנות שנתעוררה בי.

ואולי לא הכל אשמתו של ההרגל הציוני. כי בעצם, הסרטים היו לא יותר מבינוניים, ולא היה בהם ערך קולנועי מיוחד. ואולי הקולנוענים חשבו שכשמספרים סיפור על ילד קטוע איברים אין צורך לחשוב יותר מדי על השפה הקולונועית כי הסיפור מדבר בעד עצמו. אך אם כך זהו בעצם סיפור חדשותי, אומנם אכזרי ונוראי, אבל הוא בסך הכל מסופר בדרך קונבציונלית , שיכולה רק לחזק ולשרש את האמונות של הצופה, ודרך החשיבה המועדת והתת-מודעת.

הפסקה, וקפה ועוגה במזנון, ושתיקה משני צידי השולחן. ואז חזרה לאולם שם מתחיל סרטו של דן גבע 'צד רביעי למטבע' ((Description of a Memory. הסרט חוזר לבקר את המקומות והאנשים שתועדו על ידי הקולנוען הצרפתי כריס מרקר ב-1960 ((Description d'un combat ומנהל דיאלוג פואטי מורכב עם הסרט המקורי בו תוהה מרקר אל החידה שהיא הארץ ההיא ומנסה לקרוא את עתידה בסימנים שהיא מראה לו. הוא מצלם חיילים ונערות, מצלם טנקים שרופים, נוסע לאילת ולמאה שערים, חושב ומנחש. גבע, שפותח את הסרט בצעקה אל מרקר, מהצד השני של חמישים השנים שמפרידות ביניהן, מנסה לתת לעתיד לדבר אל העבר, לפתרון לענות לחידה. אלא שכמובן, הפתרון אינו פתרון בכלל. השפה הקולנועית המורכבת של גבע כל כך שונה מהסרטים האחרים. היא לא מניחה לאיש לזוז בכיסא ולנוע בחוסר נחת בחושך. כי כעת הכיסא נעלם, וההרגל נעלם, וההזדהות נעלמת, כי הנוף המחשבתי חדש ושונה לחלוטין. בתום הסרט של גבע, שלא כמו בסרטים לפניו, מחיאות הכפיים לא הגיעו מייד. הייתה דממה והרהורים פרטיים ועיניים ממצמצות. וכשמחיאות הכפיים הגיעו, הן הגיעו בטיפטוף הססני. כי להבדיל מקודמיו, היה אומר המשורר אודן אם היה יושב שם בעצמו, הסרט הזה לא עושה דבר.