נו פיר.

כן, יש לנו פיר שכל חלונות המקלחות והשירותים שלנו פונים אליו. כמו פיר של מעליות - אבל לא.

ככה שאם יש מכת חולדות - כולם סובלים ממנה. כי כל החולדות מגיעות לאיפה שחמים ונעים. ובפיר חמים ונעים כי יש צינורות מים חמים. ואין גשם מלמעלה.

לפיר יש אופי, אפילו אישיות. הוא צינור להעברת מידע מכל מיני סוגים.

לדוגמא אם השירותים שלך מסריחים אפילו שחזרת משלוש שנים בצה"ל ועוד שלוש שנים בהודו - ברור לך שגריסי סיים לחרבן לא מזמן.

אם אתה שומע צעקות חלושות, ואחרי שניות מספר פלופ - זו גברת ברזאני והטחורים. בתיכון הקמנו להקה על שמה. קראנו ללהקה - 'בראזני והטחורים'.

זה היה יום קיץ חם. מהביל ממש. ג'וקים מעולפים שכבו על הכביש מסודרים בשורות.

מי שרצה יכול היה לנסוע עליהם עם האופניים ולדרוס, בלי שישמע הקראק המגעיל שנשמע כשדורכים עליהם בדרך כלל, כי הם כבר נמסו. אפשר היה להביא עליהם שואה של ג'וקים. אבל אחרי שני מטר הגומי מהצמיג של האופניים נשאר על האספלט מרוב שהיה חם.

הלכתי להתקלח כי הזעתי כמו שש עשרה פלוגות מניז'ר.

עוד לפני שפתחתי את המים שמעתי קול שירה -

'זה כינור דוד, ביד דוד המלך...'

רוננה, הבת של השכן, יצחק מהאוטובוסים שרה במקלחת. לא טעמי המוזיקלי, אבל אם אני הייתי רואה את מה שהיא רואה עכשיו גם אני הייתי שר. כל החיים הייתי שר.

טיפסתי על האסלה במקלחת, נצמדתי אל חלון הפיר. התריסים הצפופים הסוו אותי ככה שיכולתי לראות את צווארה של רוננה.

כשהיינו ילדים היא היתה פוזלת, וכבונוס היא ירשה מהצד של אבא שלה אוטובוס במקום אף.

לא שאני מלא טאקט, אבל פסח משומר ירד עליה פעם אחת לפני כולם ומאז היא לא מוכנה להתגייס לצבא. היא פוחדת שילעגו לה.

פסח בדיוק חזר לחופשה מהטירונות והוא אמר לה שקשה לו להאמין שעד שהיא תתגייס ימציאו נשק עם שני כוונות, או משרד עם יותר ממסך אחד למזכירה. וזו היתה רק ההתחלה. כשהיא רצה הביתה בוכה ואנחנו היינו מגולגלים על הרצפה מצחוק, נשאר לו מספיק אויר כדי לצעוק אחריה שאין מצב שהיא לא נולדה בקיסרי, וניל אמסטרונג כמעט ירד מהירח אליה במקום לחללית.

אחרי כמה שנים היא עשתה עשתה ניתוח אף, וטיפלה בפזילה שלה. אני זוכר שהיא עברה לידי וליד פסח ולא זיהינו אותה. היינו בטוחים שהיא גרה בשיכונים למעלה ולא באיזור שלנו.

יצאתי מהמקלחת, התלבשתי וירדתי לרחוב. בדרך לפסח נזכרתי שמכיתה ט' לא הצצנו לאף שכנה, והנה זמן טוב לעשות את זה. מובטלים אחרי צבא בעיר. אולי אני אצלם את זה ואבקש מלגה לסיוע לסטודנט לקולנוע.

'הצצות מנקודת מבט אנתרופולוגית' - ככה אני אקרא לפרוייקט הזה. כמובן ברגע שאני אסיים להשלים את הבגרויות כדי שאוכל להתקבל למגמת קולנוע במוסד אקדמי כלשהו..

צעקתי לפסח מלמטה אבל הוא לא ענה. אמא שלו פתחה את החלון ואמרה שהוא ישן, והוא אמר להעיר אותו רק במקרה שרואים פטריה מעל תל אביב.

אמרתי לאמא שלו שזה המקרה, והיא אמרה שהיא לא רואה.

לך תסביר לאשה בגיל העמידה מה קורה לעיניים שלה, לזכרון שלה, ולכושר השיפוט שלה. אבל לא שכחתי שהן הופכות גם לרגישות בגיל המעבר וכולי, וגם, שכדאי לשמור על טאקט אם אני לא רוצה להסתכסך עם פסח, אז החלטתי לעלות ולהעיר אותו. אחרי שלוש דקות שנינו הזדחלנו מתחת לבניין. מגששים את דרכנו עם מגהלייט שאח של פסח דפק מחנות ריקושט בתחנה המרכזית של נתניה.

ריח רקבון מתקדם של גופת חתולה ושלדי חולדות לא עצרו אותנו. גם לא גליל נייר טואלט ספוג בנוזל לא מזוהה, מזרקי אינסולין, קונדומים משומשים, כלום. כמו שני כלבי ציד. רואים רק את המטרה. הכל משני.

מגיעים לתחתית הפיר. פסח מקיא את נשמתו, ואני לוקח את המגהלייט ומוביל.

מטפסים על הבליטות בקיר, נזהרים לא לנגוע בצינור המים החמים. אנחנו מגיעים מעט מתחת לחלון הפיר של רוננה. עוצרים. מתנשפים, מתנשמים, מסדירים נשימה. הזיעה מטפטפת. ג'וקים מטפסים עלינו.

במאמץ כביר אחרון מתאמצים לטפס את העוד קצת שנשאר, בתקווה שנוכל להחזיק שם מעמד מספיק זמן. פסח פותח לאט את התריס כדי שניטיב לראות.

זוג עיניים מביטות בנו.

לא יכולתם לבוא מהדלת? - היא שואלת.