אני מתגעגעת אליך סבא. אתה יודע, אופטימיות זה דבר דביק ומדבק, היתה לי הפתעה לגלות זאת. כל חיי הייתי פסימית כדי להיות "on the safe side", ובאיזו שהיא נקודה בדרך הפכתי לאופטימית חסרת תקנה. כל כך היית חדור באמונה שתתגבר, שתנצח את הרעה החולה הזו שנחתה עליך, ולי היה כל כך קל להיסחף איתך למקום הזה. היית בטוח שאם רק תקבל את כל הטיפולים שבפרוטוקול - הכל יהיה בסדר. ואני נסעתי איתך לבית החולים כשעלה לך החום, וחיכיתי איתך שעות, מביאה לך מים ושמיכה, ומשתדלת לא לצעוק על כולם, כי לא רצית. וכשבסוף עלית למחלקה ועזרתי לך להיכנס למיטה, שמרתי על החיוך עד שיצאתי מהחדר בדהרה לאחות וסיננתי אליה: "תפתחי לי את המטבח, עכשיו!" והיא, מבט אחד בפרצופי ואצה לה דרכה לפתוח לי, והכנתי לך ארוחה כיד המלך, עד כמה שאפשר, ואתה כל כך היית שמח ומודה. היה לי קשה ללכת, ובדלת אמרתי לך "סבא, אני אוהבת אותך" וענית לי שגם אתה. אני יודעת, היית לי סבא, שאין לו שום קשר עם האב שהיית לבנותיך. היית לי סבא כמו שכל ילדה חולמת, והנה מגיע פסח ולבי דואב, כי לא תהיה איתי. אני בוכה עכשיו סבא. היית לי כמו שלא היית לאף אחד אחר בעולם, ואני לקחתי את מה שנתת בשתי ידיים ובלב חפץ. אני מתגעגעת אליך סבא. |